בסוף פרק כ“א בבראשית, מבקש אבימלך לכרות ברית נאמנות עם אברהם:
וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה: אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי. כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי, וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ. (בראשית כ“א, כג)
מדוע אבימלך מזכיר את נינו ואת נכדו אך אינו מזכיר את בנו? האם משמעות המילים שונה מזו שאנו מכירים כיום?
המילים “נין” ו“נכד” נדירות במקרא. הן מופיעות בו שלוש פעמים בלבד, ותמיד יחד ובאותו סדר: “נין ונכד”. מלבד הופעתן בדברי אבימלך, הן מופיעות בישעיהו: “וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד” (ישעיהו י“ד, כב), ובאיוב: “לֹא נִין לוֹ, וְלֹא נֶכֶד בְּעַמּוֹ” (איוב י“ח, יט).
אונקלוס הבין מדבריו של אבימלך שהמילים “נין” ו“נכד” מתייחסות לשני דורות שונים. לפיכך תרגם: “דְּלָא תְּשַׁקַּר בִּי וּבִבְרִי וּבְבַר בְּרִי” – כלומר, שלא תשקר בי, בבני ובבן בני. לפי גישה זו, שאומצה גם על ידי ראב“ע ורד”ק, “נין” במקרא פירושו בן, ואילו “נכד” פירושו בן הבן, כשם שהוא בעברית המודרנית.
לעומת זאת, מתרגום השבעים, שנכתב במאה השלישית לפני הספירה, בתקופה שבה העברית המקראית טרם נותקה לחלוטין מהבנתה הקדומה, ושמהווה אחד מן העדים הקדומים ביותר להבנת המקרא, משתמע כי “נין” ו“נכד” אינם מתייחסים לדורות מסוימים אלא משמשים כשמות נרדפים לצאצאים באופן כללי. כך מנסח תרגום השבעים את בקשתו של אבימלך: “שלא תעשה עוול לי, ולא לזרעי ולא לשמי”.
לפי גישה זו, אבימלך לא ביקש התחייבות כלפי דורות מוגדרים, אלא נאמנות מתמשכת כלפיו וכלפי זרעו וזכרו לדורות.
