על פי פשט הפסוקים, אדם שנקלע באקראי לכרם רעהו, רשאי לאכול ענבים כפי יכולתו עד כדי שביעה, כל עוד הוא אינו לוקח אותם בכליו. באופן דומה, הוא רשאי לקטוף ולאכול מלילות תבואה, כל עוד אינו משתמש בחרמש:
כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ, וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ – וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן.
כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ, וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ – וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ. (דברים כ“ג, כה-כו)
מדוע מתירה התורה לאכול מגידוליו של אדם אחר ללא רשותו ולמעשה לגנוב ממנו?
הגישה הרווחת בחז“ל מוציאה את הפסוקים מפשוטם וקובעת שמדובר בפועל שעובד בבציר או בקציר (ספרי דברים, פיסקא רס”ו). אולם גם אם כך, לא ברור מדוע הפועל זכאי לאכול מהפירות בלי הסכמתו המפורשת של בעל הבית. יש לציין שבספרות חז“ל מופיעה גם דעתו של איסי בן יהודה שהבין את הפסוקים כפשוטם, ולפיה מדובר בכל אדם ולא בפועל (תלמוד בבלי, בבא מציעא דף צב ע”ב).
יוסף בן מתתיהו – שנולד יותר מארבעים שנה לפני חורבן הבית השני – מסביר בספרו “קדמוניות היהודים” שכוונת הפסוקים היא שאין לבעלים למנוע מעוברי אורח לאכול מהפירות הבשלים, ואין לראות זאת כהפסד:
מה שאיש מרשה מתוך נדיבות לאנשים לקחת, יען אלוהים נתן את שפע ברכותיו, לא שאנחנו לבדנו נשבע מהם, כי אם שנחלק אותם בלב נדיב עם אחרים. ורצונו הוא שבאופן זה תתגלה השגחתו המיוחדת לעם ישראל ושפע אשרו גם לעיני אחרים, אם ניתן מרוב טובתנו גם לאחרים. (ספר רביעי, פסקה 237)
עם זאת, נראה שאין פירושו מכוון לפשוטו של מקרא, שכן הפסוקים פונים אל זה שנכנס לכרם רעהו ולא אל בעל הכרם.
לפיכך, נראה שיש להבין את הפסוקים על רקע מציאות חברתית קיימת, שבה אנשים העוברים בכרם או בשדה נוהגים לאכול ממנו ואינם רואים בכך בעיה. התורה אינה יוצרת דין חדש, אלא מאשרת את הנוהג המקובל, אך מגבילה אותו – ובכך יוצרת איזון בין המוסכמה החברתית לבין זכויות הקניין של בעל השדה.
נשים לב שיש בפסוקים הבדל בין כרם לבין שדה תבואה. בכרם – מותר לאכול עד כדי שובע, ואילו בשדה תבואה, נראה שההיתר מאפשר אכילה בכמות קטנה הרבה יותר. ההבדל הזה עשוי לרמוז על סיבת ההיתר והיקפו.
ישנם כמה מקורות המעידים על שפע הגפנים בארץ ישראל. ניתן לראות זאת במקרא, לדוגמה בברכת יעקב ליהודה בסוף ספר בראשית: “אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ; כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשֹׁו, וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה” (בראשית מ“ט, יא). מעבר לכך, ישנן התייחסויות רבות נוספות לגפנים וליין במקרא המעידות שענבים היו גידול נפוץ בארץ ישראל. ממצאים ארכיאולוגיים, כמו גיתות רבות שנחשפו, מצביעים על כך שגידול הגפנים היה ענף מרכזי בכלכלת ארץ ישראל. בנוסף, קיימות עדויות היסטוריות חיצוניות מהעת העתיקה המתארות את עושרה של הארץ בגפנים.
אם כך, ייתכן שלאור שפע הגידולים בארץ ישראל, אנשים לא ראו כל בעיה לאכול מפרי השדות או הכרמים כשהם עברו בהם, והתורה אימצה מוסכמה חברתית זו, שאינה מקפידה על זוטות. עם זאת, היא הגבילה את הנוהג כאשר הפך לבלתי סביר, כדי למנוע ניצול יתר. כך, בכרם הותר לאכול עד שובע, אך לא לקחת ענבים בכלי. בשדות תבואה, שבהם היבול היה דל יותר, ההיתר היה מצומצם ואִפשר אכילה בכמות קטנה בלבד.
בדרך זו יצרה התורה איזון בין ההבנה שאין להקפיד על לקיחה אקראית של פירות בכמות קטנה, לבין הצורך להגן על זכויות בעלי השדות והכרמים.
