וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים, וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה’. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן. וַיִּשַׁע ה’ אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ – וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה. וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו. וַיֹּאמֶר ה’ אֶל קָיִן: לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ? הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב – שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב – לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ. (בראשית ד’, ג-ז)
קין נפגע מכך שה’ שעה אל הבל ואילו אליו לא שעה. נראה שפגיעתו הייתה כפולה: מצד אחד, דחיית מנחתו שלו; ומצד אחר, קבלת מנחת אחיו. ביטוי רגשי כפול זה משתקף גם בתיאור תגובתו – “וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד” מחד גיסא, ו“וַיִּפְּלוּ פָּנָיו” מאידך גיסא.
רוב המפרשים הקלאסיים מפרשים את דברי ה’ לקין כהסבר לדחיית קורבנו. לפי קריאה זו, “אִם תֵּיטִיב – שְׂאֵת” פירושו: אם תנהג כראוי – אשא פניך ואקבל את מנחתך. דחיית הקורבן נובע אפוא מחטא קודם (לדוגמה, הבאת מנחה שאינה ראויה). לעומת זאת, “וְאִם לֹא תֵיטִיב – לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ” מתפרש כאזהרה מפני החטא העתידי: החטא, או יצר הרע, אורב לאדם כישות מאיימת המחכה להזדמנות להכשילו. בהתאם לכך, “וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ” מתאר את תשוקתו של יצר הרע להחטיא את האדם, ואילו “וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ” מבטא את יכולתו של האדם למשול ביצרו ולגבור עליו.
יש לשים לב, שעל פי פירוש זה, תשובת ה’ אינה נותנת מענה לתחושת הקנאה של קין בהבל אחיו אלא רק לדחיית מנחתו שלו.
צירוף הלשון “וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ” מפנה מיד אל הלשון המקבילה שנאמרה לאישה לאחר החטא: “וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ” (בראשית ג’, טז). אמנם, כבר בסיפור עץ־הדעת מופיע גורם המפתה את האדם לחטוא - הנחש, שאפשר לראות בו ביטוי ליצר הרע. משום כך אפשר היה, לכאורה, להבין שגם בסיפור קין והבל מדובר באותו דפוס. אולם השוואה מדוקדקת בין הסיפורים מעוררת שני קשיים על פירוש זה.
ראשית, בסיפור עץ־הדעת הנחש, המסמל את יצר הרע, אינו מתואר ככוח שיש לרסנו או למשול בו, אלא כגורם שיש לדחותו ולהיאבק בו. האדם ואשתו אינם נדרשים “למשול” ביצר הרע, אלא להימנע לחלוטין מלהקשיב לו.
שנית, בסיפור גן עדן האישה אינה מתוארת כמי שמבקשת להכשיל את האיש שלה או לפגוע בו, אלא כמי שתלויה בו וזקוקה לו. לכן קשה לפרש שבמקרה של קין מדובר במי שתשוקתו היא להכשיל אותו, ושעל קין להתגבר עליו. מסתבר יותר שיש להבין גם כאן את הביטוי באותו אופן שבו הוא מתפרש בסיפור גן עדן: כיחס של תלות ומרות.
בעברית המודרנית רגילים להבין “תשוקה” במובן של משיכה ארוטית, וכך בהחלט ניתן להבין את הפסוק בשיר השירים: “אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ” (שיר השירים ז’, יא). אבל המילה “תשוקה” נדירה ומופיעה במקרא רק עוד פעמיים, ושתיהן בפרשת בראשית: בסיפור גן עדן ובסיפור קין. ייתכן אפוא שמובנה בעברית המקראית שונה.
על פי ההקשר בבראשית, הכורך יחד את המילה “תשוקה” עם ממשלה, ניתן להבין את המילה “תשוקה” כתקבולת הפוכה של המשילות. כלומר, תשוקה היא כניעה והיזקקות למושל.
לדוגמה, כך מסביר ר’ שמואל בן חופני גאון את דבריו של פרעה אל יוסף: “אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כׇּל עַמִּי” (בראשית מ“א, מ):
יִשַּׁק כָּל עַמִּי – כוונתו לכך שיהיו סרים למרותו ולדבריו, בדומה לנאמר: ‘וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ’ (בראשית ג, טז).
בסיפור גן עדן, האדם הוא המושל ואשתו כנועה וזקוקה לו. במקרה של יוסף במצרים, יוסף “מֹשֵׁל בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרָיִם” (בראשית מ“ה, כו) והמצרים סרים למרותו. מיהו אם כן הנכנע והזקוק במקרה של קין?
ייתכן שאת התשובה ניתן למצוא בתרגום השבעים:
הלוא אם תביא אותה [את המנחה] כראוי, אך לא תחלק אותה כראוי, האם לא חטאת? רבוץ [=הירגע/היה שקט], אליך תשוקתו ואתה תמשול בו.
נראה כי הנוסח העברי שעמד לפני תרגום השבעים שונה מנוסח המסורה. אף על פי כן, הוא יכול לשפוך אור על הניסוח החידתי של הפסוק כפי שהוא לפנינו.
בניגוד לנוסח המסורה – “לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ” – המאפשר להבין את ה“חטאת” כיישות חיצונית – יצר הרע – האורב לפגוע בקין, תרגום השבעים מפרש את המילה “חטאת” כפועל: חטאתָ, שגית. החטא איננו אורב לפתח, אלא כבר התרחש, ועל פי השבעים נוגע לאופן הבאת המנחה וחלוקתה.
ממילא, ההמשך – “וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ” – אינו יכול להתייחס ליצר הרע, שאינו נזכר כלל. הביטוי עצמו מתפרש אפוא כמתייחס להבל, האח הצעיר, הכפוף לקין הבכור ומקבל את מרותו – כשם שבפסוק המקביל בסיפור גן עדן מתוארת מערכת יחסים היררכית של תלות ומשילות בין האדם לאשתו: “וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ”.
לאור תרגום השבעים ניתן להבין את הפסוק המלא בנוסח המסורה, כך:
הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב, שְׂאֵת – הלא אם תטיב את דרכך – אשא פניך ואקבל את מנחתך.
וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ – ואם לא תטיב את דרכך – החטא אורב לפתחך, ובסופו של דבר תיכשל ותיענש.
וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ – ואשר להבל, אל דאגה. אינני מעדיף אותו על פניך. הבל עדיין כנוע וזקוק לך, ואתה כבכור מושל בו.
על פי הסבר זה, דברי ה’ מתייחסים לשתי נקודות הפגיעה של קין גם יחד. מצד אחד ה’ מסביר לקין מדוע נדחתה מנחתו – משום שהיה פגם במעשיו; ומצד שני הוא נותן תשובה לקנאתו בהבל ומרגיע אותו. קבלת המנחה של הבל לא פוגעת במעמד הבכורה של קין, והיחסים בין האחים נותרו בעינם: הבל ממשיך להיות תלוי בקין, וקין ממשיך למשול בו.
