וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה’ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל.
וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ: שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי. וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה’ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק. (בראשית כ“ד, א-ד)
חז“ל מספרים לנו שהעבד אותו שלח אברהם למצוא אישה לבני יצחק הוא אליעזר. אולם למרבה ההפתעה, לאורך הפרשה כולה התורה אינה מזכירה ולוּ פעם אחת את שמו.
הפרשנות שמזהה את העבד עם אליעזר מתאימה לפשט הפסוקים, שהרי בתחילת הפרשה מכונה העבד “עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ”. תיאור זה של עבד המושל בכל אשר לאברהם מתאים לתיאורו של אליעזר המוזכר בתורה כמה פרקים קודם לכן, כאשר פנה אברהם אל ה’ בבקשה לזרע והביע בפניו את חששו:
וַיֹּאמֶר אַבְרָם: א-דני ה’ מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר? וַיֹּאמֶר אַבְרָם: הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי. (בראשית ט“ו ב-ג)
מדוע אם כן לא הזכירה התורה את העבד בשמו?
אין זו הפעם היחידה שבה התורה נמנעת במכוון מלציין שם של דמות שזהותה ידועה. כך, בלידת משה נאמר: “וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי” (שמות ב, א), אף ששמות הוריו ידועים ומופיעים בהמשך (שמות ו, כ). גם כאן אין מדובר בחוסר ידיעה, אלא בבחירה ספרותית. מה טיבה של בחירה זו במקרה של העבד?
לכאורה, הסיבה היא רצונה של התורה להדגיש שאליעזר פעל בשליחות אברהם ולכן אין מקום להבליט את אישיותו. הבחירה הזאת של התורה מזכירה את ההימנעות של מלאכים, שליחי ה’, מלגלות את שמם אף לאחר שנשאלו על כך במפורש (ראו בראשית ל“ב, ל; שופטים י”ג, יז-יח).
אלא שבמקרה של אליעזר ההסבר הזה אינו מניח את הדעת. אליעזר לא מילא את השליחות כעבד רגיל. הוא גילה יוזמה ופעל בתחכום ובתבונה רבה כדי להצליח להביא את רבקה אל יצחק. פעילותו חרגה בהרבה מציות לאברהם וקיום השליחות שהוטלה עליו. הוא עשה מעל ומעבר למצופה מעבד, ועל כן היינו מצפים שהתורה תזכיר את שמו. ההימנעות של התורה מלציין את שמו של אליעזר מעוררת תמיהה במיוחד על רקע הפעולות העצמאיות של העבד.
ייתכן שהתשובה טמונה במילת מפתח בסיפור – “כֹּל”: ה’ “בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל” (בראשית כ“ד, א); אברהם פנה אל “זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ” (בראשית כ“ד, ב); העבד לקח “עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ” (בראשית כ“ד, י); והעבד סיפר למשפחת רבקה שאברהם הוריש “אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ” ליצחק (בראשית כ“ד, לו).
סביב ה“כל” הזה יש מתח בין אליעזר, אברהם ויצחק. כאשר היה אברהם זקן בא בימים, מי ששלט בפועל בכל אשר לו היה אליעזר ולא יצחק. אלמלא נולד יצחק היה אמור אליעזר, העבד הנאמן, לרשת את אברהם, כפי שהוא עצמו אמר (בראשית ט“ו, ב-ג). ממילא עולה השאלה, האם אליעזר יימנע מלמלא את השליחות על מנת לגרום לכך שיקבל את כל אשר לאברהם, או יבחר לבצע באופן מלא את השליחות שהטיל עליו אברהם?
כאשר אליעזר ביצע את השליחות שהטיל עליו אברהם הוא בעצם ויתר על האפשרות שהוא יהיה זה שימשיך את אברהם, ובכך למעשה הפסיד את “הכול”.
חז“ל ברגישותם עמדו על הנקודה הזו. במילותיו של אליעזר “אֻלַי לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי” (בראשית כ“ד, לט) קוראים חז”ל אֵלַי במקום המילה “אֻלַי” ודורשים שלאליעזר הייתה בת והוא קיווה שהיא תהיה אשתו של יצחק (מובא ברש“י שם, על פי בראשית רבה פרשה נט). כלומר, על פי המדרש, האלטרנטיבה ללקיחת אישה מארם נהריים הייתה נישואין של יצחק עם בתו של אליעזר.
בתעודות נוזי (מהמאה ה־15 לפנה“ס) מתועדים מקרים שבהם עבד הבית המאומץ נושא את בת אדוניו ובכך הופך ליורשו – אך רק כאשר אין לבעל הבית בן ביולוגי. לא נמצא תקדים למצב הפוך, שבו בן האדון נושא את בתו של עבדו הנאמן, כפי שמציעים חז”ל, אף שאין לשלול אפשרות תיאורטית לכך.
כך או כך, נראה כי לאליעזר – “זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ” – היה כוח רב, והוא החזיק בכל הסמכויות בבית אברהם. אילו חפץ בכך, היה יכול לנצל את מצבו של אדונו הזקן, אשר הפקיד בידיו את צוואתו למצוא אישה ליצחק, ואת הפסיביות של הבן הצעיר, כדי להשתלט על הבית.
אולם אליעזר בחר בדרך ההפוכה: הוא מילא באמונה את דברי אדוניו, והוכיח את נאמנותו המוחלטת לאברהם.
כאשר התורה נמנעת מלציין את שמו של אליעזר – אף על פי שברור מן הכתוב במי מדובר – היא מבקשת להדגיש את גודל מעלתו: עבד שהעמיד את שליחות אדוניו מעל שאיפותיו האישיות, ובכך ויתר על כל סיכוי להיות יורשו של אברהם – לא מכפייה, אלא מתוך אצילות רוח והכנעה שלמה.
