וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה, וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב: כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ? וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה: יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה. מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם. וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה, וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹה. (בראשית מ“ז, ז-י)
השיחה בין פרעה ליעקב מעלה תהיות. לכאורה שאלתו של פרעה היא שאלת נימוסין פשוטה המביעה עניין בחייו של יעקב, אך יעקב עונה תשובה ארוכה ומפתיעה: הוא מתלונן על חייו, מכנה אותם קצרים ורעים, ומשווה את עצמו לאבותיו.
בתרבות המצרית העתיקה גיל 110 – בדומה לגיל 120 בתרבות העברית שלנו – היה נחשב לגיל מושלם. הוא לא רק ייצג חיים ארוכים, אלא גם את המימוש של חיים מלאים ומתוקנים, הן במישור הפיזי והן במישור הרוחני. יוסף הצדיק הגיע לגיל זה (בראשית נ’, כב), ואילו יעקב היה בן 130 – עשרים שנה יותר – כאשר עמד לפני פרעה. מדוע אם כן אמר יעקב שחייו היו קצרים? ומה פשר ההשווה של חייו לחייהם של אבותיו, מה רצה יעקב לומר לפרעה בכך?
נראה שמאחורי השאלה הפשוטה של פרעה והתשובה המורכבת של יעקב עומד ויכוח בין שתי תפיסות עולם – התרבות המצרית והתרבות הישראלית.
פרעה התפעל כאשר ראה את יעקב הזקן שהגיע למלוא ימיו. אולם לא כך ראה זאת יעקב. יעקב רצה לומר לפרעה שהכל תלוי בהקשר. שהחיים אינם יכולים להימדד באופן אובייקטיבי. לא נכון לומר שאדם שחי 110 שנים מיצה את חייו, כפי שהאמינה התרבות המצרית. עבור יעקב האיש, גם גיל של 130 נחשב מעט, כי בהקשר ובסביבה בה חי, ובמיוחד כאשר השווה את עצמו לאבותיו הענקים הוא הרגיש שחייו היו קצרים ורעים. הוא הרגיש שלא מיצה אותם כפי שהם עשו.
בתרבות שמודדת הצלחה לפי גיל או הישגים, יעקב מציב קריטריון אחר: תחושת מיצוי, עומק ומשמעות. לא די לחיות הרבה – צריך לחיות נכון. ולפעמים, כמו במקרה של יעקב, גם חיים ארוכים יכולים להרגיש קצרים, אם הם נחווים כהחמצה.
