וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים, וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן, וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר, וַיִּחַר אַף ה’ בְּיִשְׂרָאֵל … וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (במדבר כ“ה, א-ג, ו)
בסוף פרשת ‘בלק’, מספרת התורה על העם שהחל לזנות עם בנות מואב ועל ישראל שנצמדו לבעל פעור. אולם בהמשך הסיפור לא מוזכרות עוד בנות מואב אלא דווקא “כָּזְבִּי בַת צוּר” (במדבר כ“ה, טו) המדינית, שהייתה בתו של אחד ממלכי מדין. בהמשך, בפרשת ‘מטות’ מסופר על בקשתו של ה’ ממשה לנקום את נקמת בני ישראל מאת המדיינים ועל הריג נשות מדיין.
מדוע הופנתה הנקמה הקשה דווקא כלפי המדיינים, ולא כלפי המואבים שעמם החל הסיפור?
הדיון שלהלן מבקש להבין את הסיפור כפי שהוא מופיע לפנינו: סיפור המתחיל בפנייתם המשותפת של המואבים וזקני מדיין לבלעם, עובר דרך בנות מואב וכוזבי המדיינית, ומסתיים בנקמה במדיין.
בתחילת פרשת ‘בלק’ מסופר על פחדם של המואבים מישראל ועל כך שהם שיתפו פעולה עם זקני מדיין ויחד פנו לבלעם על מנת שיקלל את ישראל ובכך יאפשר להם להכות את ישראל ולגרשם מעליהם. אולם, כבר לאחר המפגש הראשוני עם בלעם, זקני מדיין אינם מוזכרים עוד ואיננו שומעים דבר על המדיינים עד לסיפור מעשה זמרי וכוזבי בת צור המדיינית.
בפרשת ‘מטות’ מסופר שהצמדות לבעל פעור הייתה עצתו של בלעם, “לִמְסָר מַעַל בַּה’ עַל דְּבַר פְּעוֹר” (במדבר ל“א, טז). ניתן אם כן לשער, שעצה זו של בלעם ניתנה כבר אז, במפגש הראשוני עם זקני מדיין: בלעם הציע במקום להילחם בישראל, להצטרף אליהם וליצור מיזוג, דוגמת הצעתו של חמור ליעקב בשכם – “וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם” (בראשית ל“ד, ט). המואבים דבקו בתוכנית המקורית וניסו לשכנע את בלעם לקלל את ישראל ואילו המדיינים קיבלו את עצתו של בלעם ולכן הם אינם מוזכרים שוב עד לסוף הפרשה, אז מתגלה דרך הפעולה שבחרו בה.
לפי הצעה זו, מטרתם של המדיינים ב“דְּבַר פְּעוֹר” הייתה ליצור איחוד בין מדיין לישראל לא רק ברמה הלאומית, אלא גם ברמה האלוהית. ייתכן שעבודת בעל פעור, כמו עבודת הבעלים, כללה מעשי הזדווגות מיניים שנועדו לעורר את האלים, ובלעם יעץ למדיינים לקיים מעשים אלו בין ישראלים למדייניות. ולא סתם בין ישראלים למדייניות, אלא בין ראשי העם הישראלי לבנותיהם של נסיכי מדיין, כפי שממחיש המפגש בין זמרי בן סלוא לכוזבי בת צור. ייתכן שזו גם הסיבה שה’ ביקש להוקיע דווקא את ראשי העם – “קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה’ נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה’ מִיִּשְׂרָאֵל” (במדבר כ“ה, ד).
הזנות עם בנות מואב, שהחלה את התהליך, לא הייתה בעלת אופי דתי, הגם שגררה השתתפות בזבחי אלוהיהן והשתחוות להם. התורה מתארת סדר ברור של אירועים: תחילה “וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב” (במדבר כ“ה, א), ורק לאחר מכן “וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן” (פסוק ב’). הזנות עצמה אינה מתוארת אפוא כמעשה פולחני, אלא כקשר מיני שהוביל את ישראל להשתתף בזבחים, לאכול, להשתחוות לאלוהיהן ולבסוף להיצמד לבעל פעור.
לעומת זאת, בסיפור מעשה זמרי וכוזבי, המדיינית אינה פוגשת את זמרי מחוץ למחנה ומזמינה אותו לזבחי אלוהיה, אלא מובאת על ידו אל תוך מחנה ישראל, אל “הַקֻּבָּה”, לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל, בשעה שהם בוכים פתח אוהל מועד. המעשה נעשה אפוא בפומבי, בעיצומה של ההיצמדות לבעל פעור, אל מול המקום המייצג את נוכחות ה’ בקרב ישראל. משום כך ניתן להבין אותו לא כמעשה זנות פרטי, אלא כמעשה בעל משמעות פולחנית וכהתרסה מכוונת נגד ה’ ועבודתו.
גם המואבים ניסו לפגוע בישראל, אולם מטרתם הייתה מוגבלת יותר: “אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ” (במדבר כ“ב, ו). יתרה מזו, ניסיונם נידון מלכתחילה לכישלון, שכן אין בכוחם של נחש וקסם לכפות על ה’ קללה שאינו חפץ בה: “מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל, וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה’” (במדבר כ“ג, ח). משום כך גם עונשם של המואבים היה מתון יותר: הם נאסרו לבוא בקהל ה’, ונאסר לדרוש בשלומם ובטובתם (דברים כ”ג, ה).
המדיינים, לעומת זאת, בחרו בדרך מסוכנת הרבה יותר. הם ביקשו לפגוע בישראל באמצעות טשטוש ייחודו וערעור הקשר המיוחד שבינו לבין ה’. מזימתם כמעט הצליחה. ההיצמדות לבעל פעור עוררה את קנאת ה’ ואת חרון אפו, הביאה למותם של עשרים וארבעה אלף איש, ולולא מעשהו של פינחס הייתה עלולה להביא לכיליון העם, כפי שאמר ה’: “וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי” (במדבר כ“ה, יא).
לכן הופנתה הנקמה הקשה דווקא כלפי המדיינים, שמעשיהם כמעט הביאו לכיליון ישראל, ולא כלפי המואבים, שניסיונם לגרשו מן הארץ נכשל.
