לאחר מלחמת מדיין ספרו שרי האלפים והמאות את אנשיהם. לאחר שנוכחו לדעת כי לא נפקד מהם איש, תרמו את כלי הזהב אשר בזזו כדי לכפר על הלוחמים ששרדו (במדבר ל“א).
תרומה זו מזכירה את תרומת מחצית השקל (שמות ל’, יא-טז). בשני המקרים נמנו יוצאי הצבא, ובשני המקרים שימש הכסף זיכרון וכפרה לבני ישראל לפני ה’.
אולם, בניגוד למחצית השקל, במלחמת מדיין התרומה נלקחה בעקבות הספירה שהתבצעה לאחר המלחמה ולא כחלק מהספירה של הלוחמים שהתבצעה לפניה. מדוע לא נלקחה תרומה מהלוחמים לפני מלחמת מדיין?
תהליך הספירה יכול לגרום לצורך בכפרה. כאשר ראשו של אדם נישא, כאשר הוא נפקד וזכרונו מועלה, הוא נבחן גם בעולמות עליונים ועליו להביא כפרה כדי להגן מפני קטרוג שעלול לעלות (ראו גם בפרק “מדוע מפקד מוביל לנגף”).
כמו במפקד מחצית השקל, גם במלחמת מדיין נספרו החיילים לפני הקרב. אולם הספירה לפני מלחמת מדיין הייתה שונה במהותה מהספירה שנערכה במפקד מחצית השקל, וגם מזו שהתבצעה לאחר מלחמת מדיין.
בשני האחרונים התורה משתמשת בביטוי ‘נשיאת ראש’: “כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם” (שמות ל’, יב) – במחצית השקל, ולאחר מלחמת מדיין: “וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ” (במדבר ל“א, מט). אולם, הביטוי ‘נשיאת ראש’ לא מופיע בספירה שנערכה לפני מלחמת מדיין.
הספירה לפני מלחמת מדיין הייתה לצורך מילוי מכסות של אלף איש למטה, כפי שכתוב: “וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה, שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא” (במדבר ל“א, ה). כאשר ממלאים מכסות, אין משמעות לאדם הפרטי ואין “נשיאת ראש” ולכן, גם אין צורך בכפרה. לעומת זאת, בסיום מלחמת מדיין ספרו שרי האלפים והמאות את הלוחמים כדי לדעת את מספרם של השורדים. זו כבר ספירה של “נשיאת ראש” שבה לכל יחיד ויחיד ששרד יש משמעות.
הספירה העלתה כי בדרך נס לא נפקד איש. על כן, ראו מפקדי הצבא מקום לכפר על נפשותיהם של הלוחמים שנספרו, כדי שלא יפרעו מהם לאחר מכן.
במקרה של מחצית השקל, הכפרה ניתנה באופן אישי על ידי כל לוחם ולוחם, שכן כל אחד מהם בא לידי ביטוי כיחיד בתוך הכלל – כל אחד נתן מחצית שקל משלו, וכך נבנה העם מתוך הפרטים המרכיבים אותו. לעומת זאת, במלחמת מדיין, אף שהספירה לאחר המלחמה הייתה כזו שנשאה את ראשו של כל יחיד ויחיד, הלוחמים לא באו מלכתחילה כיחידים אלא נמסרו למלחמה מתוך מכסות שבטיות, כקולקטיב. לכן גם הכפרה שלאחר המלחמה לא נעשתה על ידי כל אחד ואחד מהם, אלא ניתנה על ידי שרי הצבא בשם כולם. היחיד אמנם נספר, אך הוא נותר מוגדר דרך השתייכותו לכלל – ולפיכך גם הכפרה נותרה קולקטיבית.
