הרמב“ם, בהלכות תשובה (פרק ה’ הלכה ג’), מדבר על “עיקר גדול ועמוד התורה והמצווה”: עקרון הבחירה החופשית. בלעדיו, אין מקום לדרוש מן האדם אחריות על מעשיו. אלא שעיקר זה נראה כסותר עיקר אחר – ידיעת ה’ את העתיד. שהרי אם האל יודע שפלוני יהיה צדיק או רשע, לכאורה אין אותו אדם יכול לבחור אחרת, והבחירה אינה אלא אשליה.
ישנם שלושה כיוונים קלאסיים במחשבת ישראל לפתרון הבעיה. הכיוון הידוע הוא של הרמב“ם. טענתו היא שהסתירה מדומה מכיוון שידיעת ה’ היא מעבר להשגתנו. לעומת הרמב”ם, היו בין חכמי ישראל שסברו שהסתירה קיימת ודחו, במידה זו או אחרת, עיקר אחד מפני חברו.
ר’ חסדאי קרשקש, בספרו “אור ה’”, צמצם את הבחירה והסביר שאין בחירה אמיתית אלא לכל היותר רצון. על פי שיטתו, הוא נאלץ להתמודד עם השאלה מהו הטעם, אם כך, בשכר ועונש. לעומתו, הרלב“ג ב’מלחמות ה’’ והרב ישעיה הלוי הורוביץ בספרו ‘שני לוחות הברית’, מצמצמים דווקא את הידיעה ולדעתם – המפתיעה יש לומר – האל אכן לא יודע במה יבחרו בני האדם!
ואולם על פי פשוטו של מקרא, השאלה כלל אינה מתעוררת. התורה מציגה שוב ושוב את הבחירה החופשית כעובדה ברורה, בעוד שידיעת ה’ את העתיד איננה מתוארת כלל, ולעיתים אף נשללת במפורש.
הדוגמה הבולטת ביותר היא עקדת יצחק. ה׳ אומר מיד לאחר שאברהם עמד בניסיון:
… עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי. (בראשית כ“ב, יב)
מכאן משתמע שאברהם עמד בפני בחירה אמיתית, וה’ לא ידע מראש במה יבחר.
דוגמה נוספת היא תגובתו של ה’ להתנהגותם הרעה של דור המבול:
וַיַּרְא ה’ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה’ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה’: אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם – כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. (בראשית ו’, ה-ז)
הכתוב מתאר את ה’ כמי שמופתע ומאוכזב, ולא כמי שצפה את התוצאה מראש.
בפרשתנו, פרשת ‘וילך’, ה’ מספר למשה את אשר יקרה לאחר מותו:
וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה: הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ, וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. (דברים ל“א, טז)
ממשפט זה ניתן להבין שה’ יודע שהעם יחטא, ובכך מעמיד בסימן שאלה את יכולתו של העם לנהוג אחרת. אולם בהמשך מובא משפט הבהרה חשוב שמשנה את התמונה:
כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם, בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי. (דברים ל“א, כא)
כלומר, קביעתו של ה’ שישראל יחטאו איננה מבוססת על ידיעת העתיד, אלא על הכרת הנפשות הפועלות, ואינה אלא הערכה סבירה של מה שעתיד להתרחש. משום כך יש טעם בלימוד שירת האזינו, שנועדה להעיד בישראל, להזהירם ולכוון את דרכם.
