לאחר חטא העגל שב משה אל ה’ וביקש ממנו שיסלח לישראל:
וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה’ וַיֹּאמַר: אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה, אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ.
וה’ השיב לו:
וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה: מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. (שמות לב לא-לג)
השאלה המתבקשת היא: על איזה ספר מדובר? ומה משמעות דבריו של משה: “מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ”?
רש“י מפרש שמדובר בספר התורה, ומשה מבקש ששמו לא ייזכר בו. אולם פירוש זה מעורר קושי כפול: ראשית, ספר התורה מתאר אירועים שעדיין לא התרחשו, ולכן קשה לראות בו – לפי הפשט – את “סִפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ”, לשון עבר. שנית, בתשובת ה’ – “מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי” – ברור שלא מדובר בספר התורה, שהרי הוא כולל דמויות רבות שחטאו, ושמותיהן לא נמחקו ממנו.
על כן מציעים הרשב“ם, הרמב”ן ואחרים כי הכוונה היא ל“ספר החיים” – הספר שבו כתובים האנשים הנידונים לחיים, בדומה לספרם של צדיקים המתואר בתלמוד (ראש השנה, דף טז ע“ב).
רעיון זה נרמז כבר במקרא עצמו. המשורר בתהילים מתפלל על אויביו:
יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים, וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ. (תהילים ס“ט, כט)
וכן בישעיהו:
וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַ͏ִם – קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ, כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלָ͏ִם. (ישעיהו ד’, ג)
על פי הסבר זה, משה מבקש למות אם ה’ לא יסלח לישראל, וכעין זה אמר לה’ בהזדמנות אחרת: וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי, הׇרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי (במדבר י“א, טו).
ואולם, אם כך, היה צריך משה לומר: “מְחֵנִי נָא מִסֵּפֶר הַחַיִּים”, או “מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ”. עצם התוספת: “אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ” מרמזת על ספר אחר – ספר שיש בו תוכן וסיפור שה’ כתב, ולא רק רשימת שמות של בני אדם שנידונו לחיים בפרק זמן מסוים.
ר׳ אברהם אבן עזרא, שהושפע מתפיסות אסטרולוגיות, מפרש כי “מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ” מתייחס למערכת הכוכבים והמזלות, שהם ספרו של ה’, בו חקוקים מראש סדרי ההתרחשויות בעולם. לפי דבריו, גורלו של כל אדם, ואף גורלו של עם שלם, נקבע כבר בעת בריאת השמים. משה מבקש אפוא שה’ ישנה את הכתוב בגורלו מהתוכנית הקבועה מראש, אם אותה תוכנית כוללת את השמדת ישראל.
אפשר אפוא לאמץ את כיוונו של ראב“ע, מבלי לקבל את האמונה באסטרולוגיה ואת התפיסה הדטרמיניסטית, ולומר שהספר שמשה מכנה “מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ” הוא מטפורה לתוכנית אלוהית כללית המכוונת את מהלך ההיסטוריה ואינה מבטלת את הבחירה החופשית של האדם.
ספר זה של ה’ מתואר בישעיהו, שם הנביא מספר על תוכניותיו של ה’ להעניש את הגויים. הוא מסיים את נבואתו שכל הדברים האלו כתובים מראש “עַל סֵפֶר ה’”:
דִּרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר ה’ וּקְרָאוּ, אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נֶעְדָּרָה.
אִשָּׁה רְעוּתָהּ לֹא פָקָדוּ, כִּי פִי הוּא צִוָּה – וְרוּחוֹ, הוּא קִבְּצָן. (ישעיהו ל“ד, טז)
ואם כן, משמעם של דברי משה הם: אם אינך סולח לישראל, ובכוונתך להשמידם ולעשות אותי לגוי גדול במקומם – כפי שאמרת לי לפני שירדתי מן ההר (שמות ל“ב, י) – אינני רוצה להיות חלק מהתוכנית הזו.
