פעם בין השמשות, ראה (ר’ חנינא בן דוסא) את בתו שהייתה עצובה.
אמר לה: בתי מדוע עצובה?
אמרה לו: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו אור לשבת.
אמר לה: בתי, מה אכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק.
אמרו, שהיה דולק והולך כל היום כולו עד שהביאו ממנו אור להבדלה. (תלמוד בבלי, תענית, כה ע“א, תרגום חופשי מארמית)
המסר העולה מהסיפור היפיפה הזה הוא הפשט של פסוק ידוע בפרשתנו. הכוונה לפסוק בנאום המצוות של משה, שנאמר בערבות מואב, ערב הכניסה לארץ:
וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ. לְמַעַן הוֹדִעֲךָ: כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם – כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה’ יִחְיֶה הָאָדָם! (דברים ח’, ג)
למה התכוון משה כשאמר: “כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם – כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה’ יִחְיֶה הָאָדָם”?
התיאור של המן בנאום משה שונה מאוד מהתיאור בספר במדבר, שם התורה משבחת את תכונותיו הקולינריות וטעמו הנפלא:
וְהַמָּן – כִּזְרַע גַּד הוּא, וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח. שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת, וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן. (פסוקים ז’-ח’)
לעומת זאת, לפי התיאור בנאום משה, המן לא היה מאכל. אכילתו הייתה עינוי שגרם לרעב, כפי שגם כתוב בהמשך:
הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ – לְמַעַן עַנֹּתְךָ. (דברים ח’, טז)
הלקח מאכילת המן הוא – “לְמַעַן הוֹדִעֲךָ” – שאין הכרח בלחם כדי לחיות – “כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם”. אפשר גם להתקיים על דבר שאינו מאכל – שאין לו ערך תזונתי, כמו המן – אם ה’ קובע שהוא ישמש כמאכל: “כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה’ יִחְיֶה הָאָדָם”!
וכך פירש ראב“ע:
“מוֹצָא פִי ה’”: כמו, מה שגזר… והטעם: “כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם”, רק הכוח או עם הכוח הבא מהעליונים במצות השם. וזה פירוש “מוֹצָא פִי ה’”. והעד, שלא אכלתם לחם – וחייתם.
