הַיּוֹם הַזֶּה ה’ אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים. וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.
אֶת ה’ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם:
לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים,
וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו,
וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו,
וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ.וַה’ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם:
לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ,
וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו,
וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת,
וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה’ אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. (דברים כ“ו, טז-יט)
בפסוקים אלו מוצגת סימטריה בין התחייבויות עם ישראל לבין התחייבות ה’. אולם, לא ברור מדוע בצד של התחייבויות ה’ מוזכר: “וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו” – שהיא אחת מחובות עם ישראל לה’.
נראה כי ההסבר טמון בהבחנה בין החוקים והמשפטים לבין המצוות.
“חוקים” הם הוראות או הסדרים מחייבים שנקבעו מראש. המילה “חוק” קשורה לשורש ח־ק־ק: שלא כדבר הכתוב בדיו, דבר חקוק נחרת בחומר וקשה יותר למוחקו, ומכאן כנראה הדימוי לדבר שנקבע ועומד בתוקפו. כך נאמר: “רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה – כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם” (בראשית מ“ז, כב). ה”חוק” כאן הוא הסדר קבוע שקבע פרעה – ההקצבה שניתנה לכוהנים.
“משפטים” הם דינים הקובעים מה ראוי לעשות במצב מסוים. פעמים רבות הם מנוסחים בסגנון של מקרה ודינו. רשימת הדינים שבפרשת משפטים היא דוגמה מובהקת לכך: “כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי” – זהו המקרה, ודינו הוא: “שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד, וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם” (שמות כ“א, ב).
“חוקים” ו“משפטים” מופיעים פעמים רבות יחד בספר דברים. אין מדובר בהכרח בשתי קבוצות מובחנות לחלוטין, אלא בשני היבטים משלימים של מערכת החוק שבתורה: ההוראות הקבועות מכאן, והדינים המיושמים על מצבים ומקרים מכאן. יחד הם נועדו להסדיר את חייו הציבוריים, הדתיים והמוסריים של העם.‘מצוות’, לעומת זאת, שונות באופיין: מדובר בציוויים אישיים ואינטימיים, הנובעים ממערכת יחסים של קרבה וציות. יש מְצַוֶּה ויש מְצֻוֶּה – ומעצם טבען הן יוצרות קשר ישיר בין המצווה למקיים.
על פי ספר דברים, החוקים והמשפטים הם הוראות המעוררות התפעלות בזכות החוכמה, התבונה והצדק שיש בהם. אלו יכולים להיות מאומצים גם על ידי הגויים, כפי שאומר משה כמה פרקים קודם:
וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, כִּי הִוא חׇכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כׇּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. … וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם. (דברים ד’, ו-ח)
לעומת זאת, המצוות מכוונות לציווים שנועדו רק לעם ישראל בהיותו עם קדוש ועם סגולה, כפי שנאמר לדוגמה בתחילת פרק י“ד בדברים:
בָּנִים אַתֶּם לַה’ אֱלֹהֵיכֶם: לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת. כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה’ אֱלֹהֶיךָ, וּבְךָ בָּחַר ה’ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה … לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי. כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה’ אֱלֹהֶיךָ – לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ. (דברים י“ד, א-כא)
גם בהתחייבות ההדדית בין ה’ לישראל המצוטטת למעלה, מודגש עניין הסגולה והקדושה. על פי פסוקים אלו, קיום המצוות הייחודיות לישראל היא פריווילגיה שניתנת לעם ישראל בהיותו עם קדוש לה’ וסגולה מכל העמים. היא איננה רק עול, אלא בעיקר זכות שנותן ה’ לעמו. לכן, קיום המצוות נמצא לא רק בצד ההתחייבות של עם ישראל אלא גם בצד ההתחייבות של ה’ לעמו. ה’ מתחייב לאפשר לעם ישראל לקיים את מצוותיו ולבטא בכך את הקשר הקרוב, המיוחד וההדדי שיש בין ישראל לה’.
באופן דומה פירשו הרמב“ן והספורנו ועוד רבים.
