הדין קובע שעל הרוצח בשגגה לשבת בעיר המקלט עד יום מותו של הכוהן הגדול (במדבר ל“ה, כה).
מדוע הרוצח חייב לשבת בעיר המקלט גם לאחר שהתברר כי הוא רצח בשגגה? ומדוע לאחר מות הכוהן הגדול הוא יכול לשוב לביתו בבטחה?
ייתכן שאת התשובה לשאלתנו נוכל למצוא בבחינה של הפרוצדורה שמתנהלת לאחר מקרה רצח. במקרה של רצח, בורח הרוצח לעיר המקלט (פסוק י“א). לאחר מכן מובא הרוצח למשפט, שמתנהל בין גואל הדם לרוצח (פסוק כ”ד). אם מתברר שהרצח בוצע במזיד, מועבר הרוצח לידי גואל הדם, שהורג אותו. אם מסתבר שהרג בשגגה, מחזירה אותו הָעֵדָה לעיר המקלט (פסוק כ“ה).
הפתרון של התורה להציל את הרוצח בשגגה מגואל הדם באמצעות עיר המקלט מפתיע. אם הרוצח בשגגה יצא זכאי במשפט, מדוע הוא זקוק להגנה? מדוע לא ייקבע כי לגואל הדם אסור להרוג את הרוצח בשגגה? הרי בסופו של דבר כך בדיוק יקרה כאשר ישוב הרוצח בשגגה לאחוזתו לאחר מות הכוהן הגדול. גואל הדם ייאלץ לקבל את הדין ויהיה אסור לו לפגוע ברוצח בשגגה. כמו כן, לא מובן מדוע התורה מתירה לגואל הדם להרוג את הרוצח בשגגה אם זה יצא מעיר המקלט (פסוקים כ“ו-כ”ז). הלא מכיוון שרצח בשגגה אין לו דין מוות, מדוע אם יצא מעיר המקלט דמו בראשו ומותר לגואל הדם להרוג אותו?
גאולת הדם היא מנגנון חברתי שהייתה בו תועלת רבה לאורך מאות ואלפי השנים שקדמו לתורה. הוא הבטיח שאנשים ייזהרו מאוד מלהגיע למצב שבו הם הורגים אדם, גם אם בשגגה. לאור זאת, התורה אינה מבטלת לחלוטין את מוסד גאולת הדם אלא מכירה בו ומגבילה אותו. מצד אחד היא מכירה בזכותו של גואל הדם לגאול את דם קרובו, גם כאשר ההריגה נעשתה בשגגה. מצד שני, התורה קובעת כי אין לרוצח בשגגה דין מוות מכיוון שהרצח לא בוצע בכוונה תחילה.
כדי לפשר בין שני העקרונות האלו, התורה מאפשרת לגואל הדם לנקום את מות קרובו במסגרת מוגבלת, ומצד שני היא מגינה על רוצח בשגגה – באמצעות ערי המקלט.
התוצאה המתקבלת היא שמבחינה עקרונית התורה מכירה בדין הקדום של גאולת הדם, שעל פיו רשאי גואל הדם להרוג את מי שהרג את קרובו – גם אם ההריגה נעשתה בשוגג. אולם בפועל, בעיר המקלט הרוצח בשגגה נהנה מהגנת הָעֵדָה, ולכן גואל הדם לא יכול להרוג אותו. לכן, כל עוד הרוצח בשגגה נשאר בתחום עיר המקלט – הוא זוכה להגנה מפני גואל הדם. אבל אם יצא מחוץ לעיר המקלט, שוב הוא לא יהיה מוגן מפני גואל הדם, ועל כן דמו בראשו.
על פי האמור בספר דברים (י“ז, ח-יג; י”ט, יז; כ“א, ה), עשיית המשפט בארץ מסורה לכוהנים הלווים. אם נניח שהכוהן הגדול עמד בראש המערכת הכוהנית שהייתה אחראית על המשפט (ראו גם דה”ב י“ט, ד-יא), ניתן להבין מדוע הרוצח בשגגה יכול לשוב לאחוזתו לאחר מות הכוהן הגדול בלי לחשוש מגואל הדם. גאולת הדם אינה מותרת עד עולם, אלא מוגבלת לזמן; והזמן הזה הוא משך תקופת כהונתו של ראש מערכת המשפט – הכוהן הגדול. במונחים מודרניים אפשר לתאר זאת כמעין התיישנות של מקרה ההריגה בשגגה לאחר מות הכוהן הגדול.
הכוהן הגדול שבתקופת כהונתו אירעה ההריגה מאפשר לקרובו של ההרוג לגאול את דמו ולהרוג את ההורג – במסגרת הלגיטימית של גאולת הדם – על מעשה שאירעה בתקופתו ובמשמרת שלו. אולם לאחר מותו של הכוהן הגדול, שבתקופתו התבצעה ההריגה, מסתיימת התקופה שבה מותר לגואל הדם לגאול את דמו של קרובו. לכן, לאחר מות הכוהן הגדול, גואל הדם לא יוכל לגאול את הדם בלי להיחשב לרוצח. אם בכל זאת יהרוג את הרוצח בשגגה, המעשה לא ייחשב גאולת דם ולכן הוא לא יזכה להגנת הָעֵדָה, אלא יועמד לדין באשמת רצח. על כן, לאחר מות הכוהן הגדול יוכל הרוצח בשגגה לשוב לאחוזתו ולהיות בטוח שהוא מוגן מפני גאולת הדם, היות שתם זמנה והיא אינה לגיטימית עוד.
