בתיאור כמה מן הקורבנות נאמר שיש לשחוט אותם במקום אשר שוחטים את העולה. הניסוח מופיע בתבנית קבועה: “בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה – תִּשָּׁחֵט הַ־X”. לדוגמה, בקורבן חטאת כתוב:
בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה – תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת. (ויקרא ו’, יח)
כאשר מחפשים היכן מוזכר מקום שחיטת העולה, מוצאים בתחילת ספר ויקרא, שקורבן “עולָה מן הצאן” – ולא מן הבקר – נשחט על ירך המזבח צפונה (ויקרא א’, יא). ואכן, כל הקורבנות שמפנים למקום שחיטת העולה, מובאים גם הם מהצאן. לעומת זאת, קורבנות מהבקר אינם כוללים הנחיה כזו – וההבנה הפשוטה היא שאין מגבלה על מקום שחיטתם, כל עוד הם נשחטים בתוך חצר המשכן.
מדוע התורה אינה כותבת בפשטות שקורבנות מהצאן נשחטים בצפון? מדוע היא מאריכה ומפנה שוב ושוב אל מקום שחיטת העולה, במקום לומר שמקום השחיטה הוא בצפון המזבח?
אני רוצה להציע כיוון פרשני ספקולטיבי, הנשען על צירוף של רמזים מקראיים הנוגעים למשמעות הצפון ולשחיטת הצאן בהקשר של יציאת מצרים. לפי קריאה זו, שחיטת קורבנות הצאן דווקא בצפון יכולה להתפרש כהצהרה סמלית של התנתקות מפולחן השמש המצרי ודבקות בה’ השולט בטבע. משמעות זו מתבררת מתוך בחינה של שלושה צירים מרכזיים:
- יחסה של מצרים לצאן – והמשמעות של הקרבתו.
- המשמעות הסמלית של כיוון הצפון – במקרא ובעולם הקדום.
- המבנה של המשכן והיחס לכיוון השמש – ומה נרמז מכך על מיקומו של הצפון.
בסיפור יציאת מצרים התורה מספרת שהמצרים תיעבו רועי צאן (בראשית מ“ו, לד), ושזבח הפסח, שהובא מהצאן, נחשב תועבת מצרים: “הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?” (שמות ח’, כב). לפיכך, הקרבת הצאן ערב יציאת מצרים הייתה הצהרה דתית נגד ערכיה של מצרים.
“בעל צפון” מוזכר כמקום מולו התבקשו בני ישראל לחנות לפני קריעת ים סוף (שמות י“ד, ב), ונראה כי אזכור הצפון אינו מקרי, אלא מצביע על משמעות סמלית רחבה של הצפון בהקשר של היציאה ממצרים.
על פי כתבים המתוארכים סביב 1,200 לפנה“ס שנמצאו באוגרית, נחשב הר צפון – ג’בל אל־עקרה – הידוע גם כהר ספן או הר קסיוס – למשכן האלים, ובמיוחד של אל הסערה – הבעל.
הד לתפיסה שרואה את הצפון כמקום אלוהי ניתן למצוא במספר פסוקים בתנ“ך. לדוגמה, בתהילים מ”ח, שם “הר ציון” – מקום משכנו של ה’ – מכונה “יַרְכְּתֵי צָפוֹן”:
שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח: גָּדוֹל ה’ וּמְהֻלָּל מְאֹד – בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ.
יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ – הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב.
אֱלֹהִים – בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב. (תהילים מ“ח, א-ד)
דוגמה נוספת נמצאת בישעיהו, שם מתאר הנביא את מפלתו של מלך בבל, שייחס לעצמו עוצמות של אל ורצה לשים את משכנו יחד עם האלים – “בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן”:
אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם – הֵילֵל בֶּן שָׁחַר / נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ – חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם.
וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ – הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה / מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל – אָרִים כִּסְאִי,
וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד – בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן / אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב – אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן. (ישעיהו י“ד, יב-יד)
האל המרכזי של מצרים היה רע – אל השמש. הוא מוזכר ברמז כמה פעמים בסיפור יציאת מצרים: במכת הארבה נאמר שהארבה כיסה את עין הארץ – ביטוי המרמז לשמש שכוסתה ואיבדה את שליטתה על המתרחש בארץ. גם דברי פרעה למשה: “רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם” (שמות י’, י) עשויים להתפרש כאיום בשם רע, אל השמש שיפגע בהם אם יצאו למדבר.
בדומה למקדשים המצריים, הוקם המשכן סביב הציר של תנועת השמש, ממזרח למערב. פתחי אוהל מועד והחצר פנו מזרחה, והאוהל עצמו – ובתוכו חלקו הפנימי, קודש הקודשים – מוקם במערב המתחם. בדרכה ממזרח למערב, נוטה השמש דרומה. הצפון הוא הכיוון היחיד אליו השמש אינה מגיעה במהלך היום. הצפון, אפוא, נותר נקי מהשפעת השמש, ובשל כך מסמל את תחום הריבונות הבלעדי של ה’.
שחיטת קורבנות הצאן – תועבת מצרים – דווקא בצפון, המקום שבו “שוכן ה’” ושבו אין לשמש המצרית שליטה, נתפסת אפוא כהמשך ישיר של המעשה הפולמוסי שנעשה ערב יציאת מצרים. כפי שהקרבת הצאן אז סימנה ניתוק גלוי מן האמונה המצרית, כך גם סדרי הקורבנות במשכן מבטאים דבקות באל שאינו חלק ממערכת הטבע ואינו כפוף לה, אלא שולט בה.
הסבר זה עשוי להשתלב, במידה מסוימת, עם תפיסתו של הרמב“ם במורה נבוכים, שטען כי מטרתם הנסתרת של הקורבנות הייתה להתמודד עם המציאות האלילית של העולם הקדום. הבלטתו של ממד זה הייתה עלולה לפגוע במעמדם הנשגב של הקורבנות כעבודת קודש העומדת בזכות עצמה. על כן נמנעת התורה מלהציג באופן מפורש את הממד הפולמוסי שבעבודת הקורבנות, אף שהוא נוכח ברקע. ייתכן שזו גם הסיבה לכך שאין היא חוזרת שוב ושוב על קביעת מקום השחיטה של קורבנות הצאן בצפון, אלא מסתפקת ברמיזה לכך באמצעות ההפניה אל מקום שחיטתו של קורבן הצאן האולטימטיבי – העולה.
