וַיַּרְא ה’ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה’ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה’, אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: מֵאָדָם, עַד בְּהֵמָה, עַד רֶמֶשׂ, וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם – כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. (בראשית ו’, ה-ז)
מדוע במבול השמיד ה’ את האדם וכל בעלי החיים היבשתיים אך לא פגע בדגים ובצמחים?
כדי לענות על כך יש לענות על שאלה קודמת: מדוע לאחר שנוכח ה’ לדעת כי “רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ – וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם” (בראשית ו’, ה), החליט למחות לא רק את האדם אלא גם את הבהמות, הרמשים ועוף השמים? מה היה חטאם של יצורים אלו?
הסבר אפשרי הוא שבעלי החיים טפלים לאדם ולכן נפגעו יחד עמו. כך מופיע בתלמוד הבבלי, סנהדרין ק“ח: “כלום בָּרָאתִי בְּהֵמָה וְחַיָּה אֶלָּא בִּשְׁבִיל אָדָם, עַכְשָׁיו שֶׁאָדָם חוֹטֵא בְּהֵמָה וְחַיָּה לָמָּה לי?”. אולם לכאורה, גם הדגים נמצאים תחת שלטונו של האדם ומשועבדים לו (בראשית א’, כח), ואם זו אכן הסיבה להשמדת בעלי החיים, גם הם היו צריכים להיות מושמדים. אך מאחר שאת הדגים אי־אפשר להשמיד במי המבול, היה צורך בדרך אחרת.
נראה שרעת האדם הייתה גולת הכותרת של השחתת הארץ, שהייתה רחבה הרבה יותר וכללה את כל בעלי החיים היבשתיים – אך לא את יצורי הים:
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה – כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ: קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם – וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ. (בראשית ו’, יב-יג)
רובם המוחלט של הדגים מתרבים על ידי הפריה הנעשית מחוץ לגוף, כאשר הנקבה משריצה ביצים במים, והזכר מפרה אותן. הם אינם מזדווגים ואינם עוסקים בפעילות מינית גלויה כחיות היבשה. גם אם יש לכך יוצאים מן הכלל, הרי שבעולם הנראה לעין – ובוודאי בעולם הקדום, שאינו בוחן את הדברים בכלים מדעיים – יצורי הים אינם נתפסים כמי ששייכים לעולם המיניות הגלויה של האדם ובעלי החיים היבשתיים.
בהתאם לכך, ניתן להציע, כפי שפירשו רש“י וראב”ע, שהביטוי “כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ” מתייחס להשחתה מינית. השחתה זו – שהייתה קיימת הן באדם והן בבעלי החיים היבשתיים, אך לא ביצורי הים – השחיתה והרסה את הסדר שיצר אלוהים בבריאה, סדר המבוסס על הבחנה ברורה והפרדה בין המינים (ראו בפרק “על הצורך בהפרדה”). מכיוון שיצורי הים אינם שייכים לעולם המיני הגלוי, הם לא נטלו חלק בהשחתה זו, ולכן לא הושמדו במבול.
אך ניתן לטעון טענה נועזת יותר. לפי אפשרות זו, המבול לא בא כעונש על השחתה מינית דווקא, אלא על השחתה מוסרית רחבה הרבה יותר. אלא שהשחתה זו מיוחסת רק לבעלי החיים היבשתיים, ולא ליצורי הים: רק בעלי החיים היבשתיים נושאים במידה מסוימת של אחריות מוסרית, ולכן הם יכולים להשחית את דרכם – ואף עשו כך לפני המבול. יצורי הים, לעומת זאת, עומדים מחוץ לעולם הזה.
כך עולה, למשל, מסיום סיפור המבול: “וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ – מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ” (בראשית ט’, ה). ה’ מצהיר כי יבוא חשבון עם בעלי חיים שיהרגו בני אדם – הכרזה המניחה שבעלי חיים נושאים באחריות מוסרית מסוימת וראויים לעונש, ואינם מונעים רק בידי אינסטינקטים.
על רקע זה מובן דינו של שור שהרג אדם – סקילה (שמות כ“א, כט). הדין אינו רק ניסיון להסיר סכנה, אלא – כדברי קאסוטו – ביטוי לעיקרון האחריות המוסרית המוטלת גם על בעלי החיים, עיקרון שהוצג כבר בסיום סיפור המבול.
מדוע אם כן התביעה המוסרית הזו אינה רלוונטית לדגי הים?
נראה כי בתפיסה המקראית, יצורי המים הם צורת חיים נחותה יותר מבחינה קיומית מבעלי החיים היבשתיים: הם אמנם חיים ומתרבים, אך בדומה לצמחים אין הם נתפסים כמי שיש להם “דרך” מוסרית שאפשר להשחית אותה, ולכן גם אין הם נושאים באחריות למעשיהם.
הקשר בין מיניות לאחריות מוסרית עולה כבר מסיפור אכילת פרי עץ־הדעת. בסיפור זה התורה קושרת בין דעת טוב ורע – הכוללת גם יכולת שיפוט מוסרי – לבין התעוררות המודעות המינית. מכאן אפשר להבין שהתורה רואה את הכניסה אל עולם המיניות גם ככניסה אל עולם של מודעות, בחירה ואחריות. מי ששייך לעולם המיני, שייך גם לעולם שבו אפשר להשחית דרך, לבחור ברע ולשאת באחריות למעשים.
אצל האדם האחריות הזו מלאה; אצל בעלי החיים היא פחותה בהרבה, אך עדיין קיימת, כפי שעולה מן הדרישה “מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ” ומדינו של שור שהרג אדם. גם הרמשים נכללים בתוך עולם החי היבשתי שעליו נאמר כי “הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ”, אף שקשה להגדיר במדויק את חלקם בהשחתה זו.
יצורי הים, לעומת זאת, עומדים מחוץ לשתי הזירות הללו – הזירה המינית והזירה המוסרית. הם אינם מזדווגים כחיות היבשה, ולכן אינם נתפסים כיצורים מיניים במובן הגלוי והמוכר מעולם היבשה. אי־הזיווג שלהם אינו אפוא עצם הסיבה לפטור מן המבול, אלא סימן למעמדם הקיומי־מוסרי: הם אינם שייכים לעולם שבו יש “דרך” שאפשר להשחית אותה. פעולותיהם אינן נבחנות במונחים של טוב ורע, השחתה או אחריות, אלא כחלק מתנועת החיים הטבעית. לכן, כמו הצמחים, הם לא נכללו בגזרת המבול.
במובן מסוים, היחס שהתורה מייחסת כאן לדגים דומה ליחס שאנו נוטים לייחס כיום לבעלי החיים בכלל: איננו שופטים את מעשיהם במונחים של טוב ורע, אלא רואים בהם חלק מהתנהלות טבעית־אינסטינקטיבית. אלא שבעולמה של התורה הבחנה זו אינה חלה על בעלי החיים היבשתיים, הנתפסים כמי שיכולים להשחית את דרכם ולשאת באחריות למעשיהם, אלא רק על יצורי הים. לכן בעלי החיים היבשתיים נמחו במבול, ואילו יצורי הים לא נפגעו.
