כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ. וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים, וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְאָמַר: אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי, וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים. וְלָקַח אֲבִי הַנַּעֲרָה וְאִמָּהּ, וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָה אֶל זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה. וְאָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל הַזְּקֵנִים: אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה וַיִּשְׂנָאֶהָ. וְהִנֵּה הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר, לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים, וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי, וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר. וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָאִישׁ, וְיִסְּרוּ אֹתוֹ. וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף, וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה, כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו.
וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה, לֹא נִמְצְאוּ בְתוּלִים לַנַּעֲרָה. וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָה אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ, וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים – וָמֵתָה, כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. (דברים כ“ב, יג-כא)
פרשת ‘מוציא שם רע’ מעלה תהיות בנוגע לעונשים המוטלים במסגרתה. המוציא שם רע מסתכן בכך שאם ימצא שקרן, זקני העדה ייסרו אותו, הוא יתחייב בקנס כספי לאבי הנערה ואת הנערה לא יוכל לשלח כל ימיו. לעומת זאת, במידה והנערה תמצא אשמה היא תוצא להורג בסקילה. חוסר הסימטריה הזה סותר עיקרון שהתורה עצמה קובעת קודם לכן בנוגע לעד זומם – “וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו” (דברים י“ט, טז-כא).
קושי נוסף מתייחס לעונש המוטל על נערה שזינתה בבית אביה. אנו יודעים שעונש מוות מוטל רק כאשר הנערה הייתה נשואה או מאורשה כפי שהתורה כותבת מיד לאחר מכן בדין השוכב עם נערה בתולה שאינה מאורשה (דברים כ“ב, כב-כט). המקרה היחיד שבו מוטל עונש מוות על נערה פנויה המזנה בבית אביה הוא כאשר מדובר בבת כוהן (ויקרא כ”א, ט). במקרה זה, העונש החמור נובע מחילול הכהונה, אולם כאמור בבת ישראל אין הדבר כך.
אם כן, כיצד ניתן להבין על פי הפשט את העובדה שהתורה קובעת עונש מוות לנערה שזינתה בבית אביה?
התשובה טמונה בפרשייה המופיע כמה פסוקים קודם לכן – פרשת ‘בן סורר ומורה’ (דברים כ“א, יח-כא). ישנם הקבלות ענייניות ולשוניות בין פרשיות ‘בן סורר ומורה’ ופרשת ‘מוציא שם רע’ הקושרות בין המקרים:
- בשני המקרים מוזכרים האב והאם של הבן או הבת הפונים אל זקני העיר.
- בשני המקרים מוזכרת המילה “וְהוֹצִיאוּ”.
- בשני המקרים מוצא העניין מהמסגרת המשפחתית אל הזקנים היושבים בשער.
- בשני המקרים העונש הוא שכל אנשי העיר רוגמים את הבן או הנערה באבנים על מנת לבער את הרע מקרבם.
ברור הוא שאין בתורה עונש מוות על אכילה מרובה, זלילה וסביאה. אולם למרות זאת, התורה מעניקה להורים את הזכות לפנות אל זקני עירם בעניינו של בנם הסורר. ההורים אינם חייבים לפנות אל הזקנים. זו החלטה שלהם אם הם רוצים לפתור את העניין במסגרת המשפחה או שכלו כל הקיצים והמוצא היחיד שנותר הוא פנייה לזקני העיר והוצאתו של הבן להורג בסקילה. המקרה של הנערה המזנה בבית אביה הוא המקבילה הנשית לבן הסורר והמורה – מדובר למעשה בבת סוררת ומורה. אלא שבמקום לזלול ולסבוא, היא נוהגת בהפקרות מינית ומזנה בבית אביה.
בפני הורי הנערה עומדות שלוש אפשרויות. אם בידיהם הוכחות ברורות לכך שבתם הייתה בתולה, הם יכולים לפנות אל זקני העיר ולפרוש בפניהם את השמלה המוכתמת בדם הבתולים ולגרום להרשעתו של הבעל שהוציא שם רע על בתם. במידה וטענתו של הבעל נכונה, ההורים יכולים להסכים לביטול הנישואין ולהחזרת מוהר הבתולים ששילם הבעל. לחלופין – אם ירצו להסיר את הבושה מעל משפחתם – יוכלו לפנות אל זקני עירם ולבקש להעניש את בתם המזנה, בדיוק כפי שיכולים לעשות ההורים של ‘בן סורר ומורה’.
כעת גם מובן מדוע אין הבעל מתחייב מיתה במקרה שנמצא ששיקר. בניגוד לעד זומם, שעונשו נגזר לפי מה שחשב להחיל על הנאשם, הרי שבמקרה זה הבעל לא פונה אל זקני העיר אלא מתלונן בפני אבי הנערה בלבד. מטרתו היא לבטל את הנישואין ולקבל בחזרה את מוהר הבתולים ששילם (ראו שמות כ“ב, טו-טז). ואכן, אם יתברר כי שיקר – הוא יידרש לשלם קנס של מאה כסף (דברים כ”ב, י“ט). סכום זה גבוה פי שניים מהמוהר הסטנדרטי לבתולה – חמישים כסף – כפי שניתן ללמוד מדין השוכב עם בתולה פנויה, שמשלם חמישים כסף לאבי הנערה (דברים כ”ב, כ“ט).
בסופו של דבר, ההחלטה לפנות אל בית הדין בדרך שעשויה להוביל להוצאת הנערה להורג נתונה בידי הוריה, והבעל אינו אחראי לכך.
