במניין כלי המשכן נהוג לכלול את הארון, השולחן והמנורה, אך לא את הציץ או את חושן־המשפט. הסיבה לכך היא שהאחרונים נתפסים כחלק מבגדיו של הכוהן הגדול ולא ככלים. אבל זו טעות נפוצה. בהקשר זה ניתן להיעזר באנלוגיה מעולם הרפואה: הציץ והחושן דומים יותר לסטטוסקופ מאשר לחלוק הלבן. למעשה, אלו כלי פולחן לכל דבר ועניין, חלק מכלי המשכן, אלא שהם לבישים ונישאים על הכוהן הגדול.
פרשת ‘פקודי’ פותחת במבוא מסכם: “אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן” (שמות ל“ח, כא). בין השאר היא מפרטת את כמויות הזהב, הכסף והנחושת שנתרמו ומה נעשה עימם ואף מתארת את החומרים מהם נעשו בגדי הכהונה: “וּמִן הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׂוּ בִגְדֵי שְׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ” (שמות ל“ט, א).
אלא שסיכום זה אינו נמצא במקומו, שהרי הפסוקים הקודמים תיארו את עשיית המשכן וכליו, והפסוקים מיד לאחר מכן ממשיכים לספר על עשיית הכלים הלבישים שהיו על הכוהן הגדול. על פניו, הסיכום הזה, המתייחס גם לחומרים מהם נעשו בגדי הכהונה, היה צריך להופיע בסוף תיאור עשיית בגדי הכהונה ולפני הבאת המשכן וכליו אל משה, לאחר המילים: “וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד, וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה – כֵּן עָשׂוּ” (שמות ל“ט, לב).
תופעה דומה קיימת גם בתחילת פרשת ‘תצוה’. שם נכנסה פרשה “העלאת נר התמיד” שלא במקומה (שמות כ“ז, כ). היא מגיעה מיד לאחר הציווי על המשכן וכליו ולפני ההמשך הטבעי של הרשימה – בציווי על עשיית הכלים הלבישים שמופיעה בהמשך.
מדוע התורה יוצרת, פעמיים, הפרדה לא טבעית ברצף של תיאור כלי המשכן ובגדי הכהונה באמצעות הכנסה של קטעים שאין זה מקומם?
ברצוני להציע השערה ספקולטיבית שאינה חפה מפגמים: הכנסת פרשת נר התמיד בין הציווי על עשיית כלי המשכן לציווי על עשיית בגדי הכהונה בתחילת פרשת ‘תצוה’, כמו גם הצבת הסיכום “אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן” שלא במקומו – באופן החוצץ בין כלי המשכן לבגדי הכהונה – נעשו במכוון כדי להרחיק את האפשרות לשימוש בלתי ראוי באותם כלים לבישים מחוץ למקדש.
אם נחזור לאנלוגיה של הרופא, הרי שבהפרדת רשימת כלי המשכן האחת לשתי רשימות – של כלים נייחים כמו השולחן והמנורה, ושל כלים לבישים כמו החושן והציץ – הפכה התורה את כלי המשכן הלבישים מכלי פולחן לכל דבר ועניין לכאלו שהם פחות כלים ויותר חלק ממדי הכוהן הגדול. בכך גרמה התורה שייתפסו יותר כמו החלוק הלבן של הרופא ופחות כמו הסטטוסקופ הרפואי. הבחנה זו הצליחה עד כדי כך שזו אכן התפיסה הרווחת כיום.
קדושת הכלים הנייחים תחומה בתוך מרחב הקודש, אך הכלים הנישאים על גוף האדם עלולים להיתפס כבעלי קדושה גם מחוצה לו. קדושה כזו אינה תלויה עוד במקום או בהקשר פולחני מסודר, אלא נצמדת לחפץ עצמו, ומכאן קצרה הדרך לשימוש בו כמוקד פולחן עצמאי. ואכן, חשש זה התממש לימים באפוד של גדעון, שהפך למוקד פולחן נפרד (שופטים ח’, כז). ההפרדה העריכתית שעשתה התורה בין הכלים הלבישים לבין כלי המשכן הנייחים מבטאת אפוא מגמה תיאולוגית עמוקה: ריסון הקדושה, תחימתה למרחב מוגדר, והימנעות מהענקת קדושה עצמאית לחפצים הניתקים מן ההקשר המקודש של המשכן.
