פודקאסטוַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת, וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו: בְּנִי, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי. וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ, וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד. וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה, בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת … וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו: אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ, עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי. קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ … וַיֹּאמֶר: הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי. וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ … וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב, וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו, וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ. וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו: יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ, בַּעֲבֻר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ … וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר: מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ? גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה! (בראשית כ“ז, א-לג)
מדוע יצחק מתנה את הברכה בעשיית מטעמים? לשם מה הוא זקוק לכך?
במקרים אחרים בתנ“ך, ברכות ניתנות ללא הכנת מטעמים: יעקב מברך את אפרים ומנשה, מברך את בניו לפני מותו, ואף את יוסף – והכול ללא סעודה חגיגית. אפילו יצחק עצמו, כשהוא נפרד מיעקב ושולח אותו לחרן, מברך אותו ללא ארוחה מיוחדת.
ייתכן שהבקשה של יצחק מעֵשו משקפת את הקשר האישי והרגשי שלו עם עֵשו. יצחק אוהב את עֵשו “כִּי צַיִד בְּפִיו” (בראשית כ“ה, כח). הוא אוהב את המאכלים שבנו מכין לו – תוצר של כישוריו בציד ובמטבח – והם הופכים לכלי שבאמצעותו מחזק יצחק את הקשר שלו עם עֵשו, לפני הרגע המשמעותי של נתינת הברכה.
אך ייתכן שיש כאן גם רובד עמוק יותר. ניתן להבחין שיצחק אינו משדר נחרצות לגבי בחירתו בעֵשו במקום ביעקב. הוא מבקש אוכל כדי להשביע את נפשו – “בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי” (בראשית כ“ז, ד) – כאילו נדרש לו תמריץ כדי להעניק את הברכה בלב שלם. הדבר בולט עוד יותר כאשר לאחר מעשה, כשמתברר שיעקב הוא זה שקיבל את הברכה, יצחק מקבל זאת ללא ערעור – “גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה”. נראה כי עמוק בתוכו יצחק לא היה בטוח לחלוטין בהחלטתו לברך את עֵשו ולא את יעקב. ייתכן שהוא חש דיסוננס קוגניטיבי – קונפליקט בין רצון אחד לבין קול פנימי שהיסס – והסעודה נועדה לשכך את ההתלבטות.
הצורך בסעודה מקרבת כדי להתגבר על קונפליקט אינו חדש אצל יצחק. הוא מופיע קודם לכן, בברית שכרת יצחק עם אבימלך ופיכול שר צבאו. תגובתו הראשונית של יצחק לביקור הייתה הימנעות: “וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק: מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם?” (בראשית כ“ו, כז). בהמשך, לאחר שאבימלך ופיכול הסבירו את מניעיהם הוא ערך להם משתה בו הם אכלו ושתו. אך רק לאחר הסעודה והפיוס, ורק למחרת בבוקר הם נשבעו איש לאחיו ויצחק שילח אותם בשלום.
בברכת יצחק התורה חוזרת ואומרת ארבע פעמים שהברכה היא ברכת נפשו של יצחק. הביטוי “בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי” או “לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי” איננה נוסחה תנ“כית רגילה של ברכה. בדרך כלל המברך מברך בעצמו ולא “נפשו מברכת”.
נדמה שהסיפור מדגיש שהברכה במקרה זה היא ביטוי של רובד פנימי ועמוק יותר שמבטא את רצונו האמיתי של האדם – ה“נפש”. כמו בדבריו של אברהם אל בני חת: “אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי” (בראשית כ“ג, ח). כלומר, אם באמת ברצונכם לאפשר לי לקבור את שרה.
כדי לעורר את נפשו, את רצונו הפנימי והעמוק, יצחק מבקש מעֵשו להכין לו מטעמים. המטעמים אינם עניין של תאווה, אלא אמצעי מכוון ליצור את אותה פתיחת לב שממנה יכולה הנפש לפעול. נראה שנפשו צריכה להיות במצב מאוד מיוחד, של רוגע פנימי, כדי שתוכל לבטא את רצונה.
נפשו של יצחק מוצגת בסיפור כאילו היא ישות בפני עצמה, רובד פנימי שאיננו מתלכד עם יצחק המודע. במעמד הברכה אין זה יצחק שמברך, אלא אותה שכבה עמוקה יותר של אישיותו, שכבה שאיננה פועלת לפי מה שהוא סבור או מתכוון, אלא לפי מה שהוא באמת רוצה. הנפש מתוארת ככוח שיש לו דינמיקה משלו, כ“אני” החבוי בתוך האדם, והיא זו שמברכת – ולא יצחק ההכרתי.
יצחק המודע עוד מתלבט האם מדובר ביעקב או בעֵשו, אבל הנפש יודעת על מי מדובר. ההבחנה הזו בין יצחק לבין נפשו יוצרת מרווח שבו הברכה יכולה להתקיים גם מעבר לכוונותיו הגלויות, ולשקף את הרצון הפנימי שמתחת לסף ההכרה.
וייתכן שהדגשת העניין שהנפש היא זו שמברכת ולא יצחק היא המפתח להבנת הסיפור כולו: היא מסבירה כיצד יכול יצחק לקבל את התוצאה, לא כגזירה שרירותית שנכפתה עליו, אלא כחשיפת האמת הפנימית שלו עצמו. הגילוי הזה מעורר בו חרדה גדולה, אך דווקא מפני שנפשו שלו היא שהכריעה מי יהיה נושא הברכה – יצחק מקבל את ההכרעה ללא כל הסתייגות: “גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה”.
