וְסֶרַח הָעֹדֵף בִּירִיעֹת הָאֹהֶל: חֲצִי הַיְרִיעָה הָעֹדֶפֶת תִּסְרַח עַל אֲחֹרֵי הַמִּשְׁכָּן. וְהָאַמָּה מִזֶּה וְהָאַמָּה מִזֶּה בָּעֹדֵף בְּאֹרֶךְ יְרִיעֹת הָאֹהֶל, יִהְיֶה סָרוּחַ עַל צִדֵּי הַמִּשְׁכָּן מִזֶּה וּמִזֶּה לְכַסֹּתוֹ. (שמות כ“ו, יב-יג)
הפסוק מתאר כיצד יריעות האוהל משתפלות מעבר ליריעות המשכן הפנימיות. אולם כאשר בוחנים את מידות היריעות ואת מבנה המשכן מתברר שתיאור זה מעורר קושי.
יריעות המשכן הפנימיות היו עשויות מעשר יריעות נפרדות (שמות כ“ו, א) שחוברו לשתי קבוצות – “מחברות” בלשון הכתוב – של חמש יריעות כל אחת (פסוק ג’). רוחבה של כל יריעה היה ארבע אמות ואורכה עשרים ושמונה אמות (פסוק ב’). לאחר חיבור שתי המחברות בקרסי זהב נוצרה יריעה אחת גדולה, שאורכה ארבעים אמות ורוחבה עשרים ושמונה אמות. יריעה זו הונחה על גג המשכן והשתפלה על גבי קרשי המשכן סביב.
מעל יריעות אלו נפרשה שכבה נוספת – יריעות האוהל העשויות עיזים. יריעות אלו הורכבו מאחת־עשרה יריעות (פסוק ז’), שכל אחת מהן ברוחב ארבע אמות ובאורך שלושים אמות (פסוק ח’). גם כאן חולקו היריעות לשתי מחברות, אך הפעם החלוקה לא הייתה סימטרית: מחברה אחת של חמש יריעות ומחברה שנייה של שש יריעות (פסוק ט’). שתי המחברות חוברו יחד בקרסי נחושת, וכך נוצרה יריעה גדולה שאורכה ארבעים וארבע אמות ורוחבה שלושים אמות.
החלוקה לחמש יריעות מצד אחד ולשש מן הצד השני חריגה בנוף תיאור המשכן. בכל חלקי המשכן שולטת סימטריה מדויקת, ואילו כאן נשברת הסימטריה. ואכן, התורה מציינת שליריעה השישית תפקיד מיוחד:
וְכָפַלְתָּ אֶת הַיְרִיעָה הַשִּׁשִּׁית אֶל מוּל פְּנֵי הָאֹהֶל. (שמות כ“ו, ט)
לפי הפירוש המקובל, היריעה השישית מוקמה על גג המשכן בצד של פתח האוהל וקופלה לשניים. מאחר שרוחב כל יריעה הוא ארבע אמות, קיפולה לשניים הפך את חלקה הגלוי לשתי אמות בלבד. כתוצאה מכך התקצר אורכה הכולל של יריעת האוהל מארבעים וארבע אמות לארבעים ושתיים אמות. התורה מתארת את אשר נעשה בעודף היריעה:
וְסֶרַח הָעֹדֵף בִּירִיעֹת הָאֹהֶל: חֲצִי הַיְרִיעָה הָעֹדֶפֶת תִּסְרַח עַל אֲחֹרֵי הַמִּשְׁכָּן. (שמות כ״ו, י״ב)
כלומר, מחצית היריעה – שרוחבה שתי אמות – השתפלה מעבר ליריעות המשכן בצידו האחורי של המשכן.
אולם פירוש זה מעורר שני קשיים:
הקושי הראשון הוא חוסר הסימטריה. בצידי המשכן רוחבן של יריעות האוהל הוא שלושים אמה, ואילו רוחבן של היריעות הפנימיות הוא עשרים ושמונה אמה. מכאן שיריעות האוהל עודפות באמה אחת מכל צד. לעומת זאת בצידו האחורי של המשכן נוצר עודף של שתי אמות. המשכן, שמאופיין לכל אורכו במבנה סימטרי ומדויק, מקבל לפתע פריסה בלתי מאוזנת.
הקושי השני נוגע לפריסת יריעות האוהל לאורך המשכן. מן הפסוקים עולה שאורך המשכן היה שלושים אמות, שהרי לאורכו הוצבו עשרים קרשים, ורוחב כל קרש אמה וחצי (שמות כ“ו, ט”ז-י“ח). כאשר מוסיפים לאורך הגג את ירידת היריעה על פני הקרשים באחורי המשכן – עשר אמות – מתקבל אורך פריסה כולל של ארבעים אמות. אך אורכן של יריעות האוהל, לאחר קיפול היריעה השישית, הוא ארבעים ושתיים אמות. נמצא ששתי אמות מן היריעה אינן מכסות את מבנה המשכן כלל, אלא משתלשלות על הקרקע מאחוריו.
ואכן, חז“ל כבר עמדו על כך ואמרו:
תני דבי ר׳ ישמעאל: למה משכן דומה? לאשה שמהלכת בשוק ושפוליה מהלכין אחריה. (תלמוד בבלי, שבת צח ע“ב)
אך קשה להניח שבמבנה מתוכנן ומדויק כמו המשכן נועדו היריעות להשתרך על הקרקע.
הקושי נובע מן ההנחה שיריעות האוהל, כמו יריעות המשכן הפנימיות, נפרשו החל מקצהו של גג המשכן בצד הפתח. אולם הנחה זו איננה הכרחית.
כאמור, לאחר קיפול היריעה השישית, מידותיה הכוללות של יריעת האוהל היו ארבעים ושתיים אמות על שלושים אמות. לעומת זאת מידותיה של יריעת המשכן הפנימית היו ארבעים אמות על עשרים ושמונה אמות. נשים לב שאם מניחים את יריעות המשכן הפנימיות במרכז יריעות האוהל, יריעות האוהל עודפות עליהן באמה אחת מכל כיוון.
אם כך, אפשר להבין את הפסוק: “וְכָפַלְתָּ אֶת הַיְרִיעָה הַשִּׁשִּׁית אֶל מוּל פְּנֵי הָאֹהֶל” בדרך אחרת. היריעה השישית לא קופלה על גג המשכן, אלא בפתח המשכן, ממש כפי שכתוב “אֶל מוּל פְּנֵי הָאֹהֶל”. חלקה הכפול השתפל כלפי מטה ויצר מעין משקוף בכניסה למשכן בגובה שתי אמות. ובאופן דומה השתפלו גם יריעות המשכן הפנימיות אמה אחת על צידו של פתח המשכן.
במצב זה נשמרת הסימטריה: יריעות האוהל עדפו על היריעות הפנימיות באמה אחת בכל צד – לאורך המשכן, באחוריו וגם בפתחו, במשקוף שהן יצרו בכניסה. כך כיסו היריעות את המשכן באופן אחיד וסימטרי, מבלי ליצור עודף חריג בצידו האחורי.
זאת ועוד, על פי פריסה זו כיסו יריעות המשכן הפנימיות תשע אמות מקרשי המשכן בשלושת צדדיו. שכן רוחבן הכולל היה עשרים ושמונה אמות: עשר אמות על גג המשכן ותשע אמות בכל אחד מצדדיו. באופן דומה, אורכן של יריעות המשכן הפנימיות היה ארבעים אמות: אמה אחת השתפלה מעל פתח המשכן, שלושים אמות כיסו את גג המשכן, ותשע אמות נוספות השתפלו על קרשי המשכן מאחוריו. יריעות האוהל, שהיו עודפות באמה אחת מכל כיוון, כיסו גם את האמה האחרונה שלא כוסתה על ידי היריעות הפנימיות, וכך כוסו קרשי המשכן במלואם.
נשאר עדיין לבאר את לשון הפסוק: “חֲצִי הַיְרִיעָה הָעֹדֶפֶת”. אם אכן העודף הוא אמה בלבד, כיצד נאמר “חצי היריעה” שרוחבה שתי אמות?
ייתכן שאין הכוונה כאן לחצי מדויק של יריעה שלמה, אלא לחלק מן היריעה. כל עוד אין המדובר על יחידת מידה, כמו חצי אמה, לשון המקרא איננה מתמטית במובנה המדויק. כך למשל נאמר על חלק משבט מנשה “חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה”, אף שאין מדובר בהכרח בחלוקה שווה של השבט, כפי שמסביר ראב“ע בפירושו הארוך (שמות כ”ו, י“ב).
לפי הבנה זו, “חצי היריעה העודפת” מתאר את החלק העודף של היריעה באורך אמה המשתפל מעבר ליריעות המשכן גם באחורי המשכן.
כך מתקבלת פריסה סימטרית ומדויקת יותר של יריעות האוהל, התואמת את הסדר והאיזון המאפיינים את כל מבנה המשכן.
