כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם – לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. (דברים ל׳, יא–יד)
המצווה שציווה ה’ את ישראל אינה בשמיים ואף לא מעבר לים – היא ידועה ומוכרת, נמצאת בפיו ובליבו של העם. לא מפני שהיא טבועה בו, כשם שטבוע המוסר הטבעי, אלא בזכות המאמץ החינוכי העצום שהשקיע משה, שהבטיח כי מצוות ה’ לא יישכחו מפי זרעו, כפי שציווה:
וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ, וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם: בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ, וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. (דברים ו’, ו-ז)
אמנם, במובנים מסוימים משה נכשל בתפקידו כמנהיג – כפי שבא לידי ביטוי בחטא המרגלים (דברים א’, לז) ובמי מריבה (במדבר כ’, יב) – ולכן הודח ולא זכה להכניס את ישראל לארץ. אולם הפסוק “כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ” מעיד על הצלחתו הגדולה: התורה והמצווה הפכו להיות חלק בלתי נפרד מזהותו של עם ישראל, צרובים בליבם ונישאים בפיהם מדור לדור.
והגם כי ידע משה שהעם יפר את הברית ועל כן יבואו עליו הקללות הכתובות בספר הברית, ידע בבטחה כי בסופו של דבר ישוב העם אל ה’ ואל מצוותיו ולא ישכח אותם:
וְאַתָּה תָשׁוּב, וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה’, וְעָשִׂיתָ אֶת כׇּל מִצְוֺתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם … כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה. כִּי תָשׁוּב אֶל ה’ אֱלֹהֶיךָ, בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשֶׁךָ (דברים ל׳, ח, י (בדילוג))
