… וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר, וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע: מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו, לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן … וְטִהַר אֶת הַנָּגַע, כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן – טָהוֹר הוּא. וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי – יִטְמָא … אוֹ כִי יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחַי וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן וּבָא אֶל הַכֹּהֵן … וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע – טָהוֹר הוּא. (ויקרא י״ג, יב–יז)
בנגע הצרעת יש מקרה שמעורר תחושת פרדוקס: אם הנגע מתפשט בכל הגוף הוא הופך להיות טהור, וברגע שמופיע בשר חי, הוא הופך להיות טמא וחוזר חלילה. תחושת הפרדוקס הזו מובאת במדרש כאחד הטיעונים של קֹרח כלפי משה:
רב אמר: קרח אפיקרסי היה. מה עשה? עמד ועשה טלית שכולן תכלת. אתא גבי משה אמר לו: משה רבינו, טלית שכולה תכלת מה שתהא חייבת בציצית? אמר לו: חייבת, דכתיב: “גדילים תעשה לך וגו’” (דברים כ“ב, יב). בית שהוא מלא ספרים מהו שיהא חייב במזוזה? אמר לו: חייב במזוזה, דכתיב: “וכתבתם על מזוזות ביתך וגו’” (דברים ו’, ט). אמר לו: בהרת כגריס מהו? אמר לו: טמא. פרחה בכולו? אמר לו: טהור. באותה שעה אמר קרח: אין תורה מן השמים ולא משה נביא ולא אהרן כוהן גדול. (תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק י הלכה א)
על הפרדוקס הזה נתלו תילי תילים של רעיונות, אבל האמת היא שעל פי הפשט, אין כאן שום פרדוקס. ראשית, לא ברור שהתורה מדברת על מקרה שהנגע התפשט על פני כל גופו של האדם. סביר יותר שהתורה מדברת על שאת לבנה שבתוכה מחיית בשר חי, שהתפשטה וכעת היא מכסה את כל עור הנגע ככתוב: “וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע” – כלומר גם את המחיה שהייתה בתוך הנגע. ואם כך, את הביטוי “מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו” יש להבין כביטוי מושאל, מטאפורי, המתייחס לנגע ולא לאדם הנגוע (ר’ יוסף בכור שור).
דרך אגב, זה לא המקרה היחיד שבו התורה משתמשת בביטוי מאניש בנוגע לצרעת. גם בצרעת הבגד התורה משתמשת בביטוי – “בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ” – שברור שהוא מושאל: “וְרָאָה הַכֹּהֵן אַחֲרֵי הֻכַּבֵּס אֶת הַנֶּגַע … בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ – פְּחֶתֶת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ” (ויקרא י“ג, נה).
בכל מקרה, פרדוקס אמיתי אין כאן. כמו המקרה של הציצית או המזוזה, הפרדוקס הוא פרדוקס מדומה. במקרה של ציצית, אין צורך שתהיה תכלת בבגד עצמו, אלא שלבגד יהיו גדילים מתכלת. לכן גם טלית שכולה תכלת עדיין חייבת בציצית. כך במקרה של מזוזה. אין צורך שבבית יהיו ספרים, יש צורך שעל מזוזות הבית יהיו כתובים דברים מסוימים. ובאופן דומה במקרה של שאת לבנה – שהיא מקרה מיוחד של צרעת, השונה מנגע הצרעת הקלאסי שמראהו עמוק מעור הבשר. אין השאת מטמאת בפני עצמה אלא אם יש בתוכה “מִחְיַת בָּשָׂר חַי” (ויקרא י״ג, י). ולכן, אם השאת התפשטה ושוב אין בתוכה מחיה של בשר חי – היא אינה מטמאת.
