התורה מקיימת את הדין הקדום של עד זומם אך חוסמת את האפשרות לפתוח משפט על בסיסו
התורה אומרת שלא ניתן להעמיד לדין אדם על סמך עדותו של עד אחד. רק שני עדים ויותר יכולים להאשים אדם ולגרום להרשעתו:
לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא. עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר. (דברים י“ט, טו)
אך מיד בפסוק הבא מתארת התורה בדיוק את התרחיש ששללה קודם לכן:
כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה. וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה’, לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם. וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב, וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד, שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו. וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. וְהַנִּשְׁאָרִים – יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ, וְלֹא יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ. וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ: נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ, עַיִן בְּעַיִן, שֵׁן בְּשֵׁן, יָד בְּיָד, רֶגֶל בְּרָגֶל. (דברים י“ט, טז-כא)
הכיצד?
המקרה אותו מתארת התורה בקטע השני מכונה בפי חז“ל – ‘דין עדים זוממים’. על פי ההלכה, במקרה ששני עדים העידו על פלוני שעבר עבירה והתברר בבית הדין שהם היו במקום אחר בזמן האירוע ולכן עדותם היא עדות שקר, הדין הוא שעונשם הוא כאשר זממו לעשות לנאשם.
אולם על פי הפשט, לא מדובר בעדים זוממים שמגיעים להעיד במשפט אלא באיש אחד המאשים איש אחר במעשה עבירה. על פי הפסוקים, הנאשם והמאשים עומדים למשפט כדי לברר מי מהם אומר את האמת – “וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה’, לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם”. אם השופטים מתרשמים שמדובר בהאשמת שווא ובעדות שקר אז עונשו של המאשים – העד השקרן – יהיה “כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו”.
הדין הזה מזכיר את החוק הראשון בחוקי חמורבי:
אם איש האשים איש אחר בעבירה הנושאת עונש מוות, ואינו יכול להוכיח את טענתו – הוא יומת. (חוק מספר 1)
אלא שעל פי הכתוב בתורה, לא די בכך שהמאשים אינו יכול להוכיח את טענתו כדי להענישו – נדרשת גם חקירה ודרישה על מנת לוודא שאכן מדובר בעדות שקר.
כאמור, בפסוק המקדים לדין זה התורה שוללת את האפשרות להעמיד אדם לדין על סמך עד אחד בלבד. אולם מיד לאחר מכן היא מביאה את דינו של העד הזומם כלשונו. היא עושה זאת מפני שדין ‘העד הזומם’ הוא חוק קדום שהתורה מאמצת את העקרונות שעליהם הוא מבוסס, אך מגבילה את יישומו בנקודה אחת.
פרשת ‘העד הזומם’ (דברים י“ט, טז-כא) כוללת עקרונות שפיטה חשובים. היא מלמדת שיש להפעיל את העיקרון של ‘מידה כנגד מידה’ כאשר עונשים – “וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו”. היא מלמדת שהתורה רואה בשופטים, ביושבם למשפט, נציגים של ה’ – “לִפְנֵי ה’, לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים”. הם שומעים את העד המאשים ואת הנאשם, חוקרים ודורשים, וחופשיים להגיע לכל מסקנה לפי שיקול דעתם – “וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב, וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד, שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו”. ברמה העקרונית, אין השופטים נזקקים לשני עדים – לא כדי להעמיד אדם לדין, ואף לא כדי להרשיעו.
ואולם, דינו של ‘העד הזומם’ גם מדגים את הסכנה הטמונה בעדותו של עד יחיד, העלולה להביא להרשעתו של אדם חף מפשע. משום כך חידשה התורה כי אף שהשופטים מוסמכים להכריע על סמך החקירה ושיקול דעתם ואינם תלויים בהבאת שני עדים, אין להתחיל הליך משפטי ולהעמיד אדם לדין על סמך עד מאשים אחד.
כדי להגיע לתוצאה זו, השאירה התורה את הדין הראשוני של ‘העד הזומם’ והקדימה לו את הפסוק האומר: “לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ…”. פירוש המילים “לֹא יָקוּם” אינו שפסק הדין לא יקום על סמך עדות של עד אחד, אלא שהמשפט “לֹא יָקוּם” – כלומר לא יתחיל בעקבות האשמה של עד אחד. משמעות המילה “יָקוּם” זהה לזו שנאמר בתיאור מקרה העד הזומם: “כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ” – שמתאר את תחילת ההליך המשפטי, ולא את סיומו.
בדרך זו, התורה מקיימת את העקרונות העומדים בבסיס דין ‘העד הזומם’ – ענישה של מידה כנגד מידה, והחופש שניתן לשופטים לפסוק לפי הבנתם – ומצד שני, היא מונעת את האפשרות להרשיע אדם על סמך עד אחד בלבד, על ידי חסימת ההליך המשפטי מראש כאשר יש רק עד מאשים אחד.
