וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח, כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ: הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה’? הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר! וַיִּשְׁמַע ה’ … וַיֹּאמֶר ה’ פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם: צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד … וַיֹּאמֶר, שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי: אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה’ – בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת ה’ יַבִּיט. וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה? … וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל, וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג … וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים, וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם. (במדבר י“ב)
בפרשת ‘בהעלֹתך’ מסופר כיצד מרים ואהרן דיברו בגנותו של משה על שלקח אישה כושית, וטענו שגם הם נביאים כמותו. בעקבות זאת ה’ קרא לשלושתם לצאת אל אוהל מועד, שם נזף בהם והבהיר כי נבואת משה נעלה על נבואתם. מרים נענשה בצרעת והוצאה מחוץ למחנה למשך שבעה ימים. אף על פי כן, העם כולו המתין לה עד ששבה למחנה.
רש“י – בעקבות המשנה במסכת סוטה (א’, טו) – מפרש כי הייתה זו מחווה של ה’ למרים:
זה הכבוד חלק לה המקום בשביל שעה אחת שנתעכבה למשה כשהושלך ליאור, שנאמר (שמות ב’, ד): “וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק” וגו’. (רש“י, במדבר י”ב, טו)
מפרק ט’ משתמע שמסעותיהם של בני ישראל היו תלויים בתנועות הענן על פי ה’, הן בנסיעתם והן בחנייתם – “עַל פִּי ה’ יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה’ יִסָּעוּ, אֶת מִשְׁמֶרֶת ה’ שָׁמָרוּ עַל פִּי ה’ בְּיַד מֹשֶׁה” (במדבר ט’, כג). על רקע זה ניתן להבין מדוע רש“י מייחס את ההמתנה למרים למחווה אלוהית, ולא לבחירת העם. עם זאת, על פי פשט הפסוקים נראה כי המחווה כלפי מרים הייתה של העם, ולא של ה’. שהרי לא נאמר: “וְהֶעָנָן לֹא נַעֲלָה עַד הֵאָסֵף מִרְיָם”, אלא: “וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם”.
ייתכן שאת הסתירה לכאורה ניתן ליישב בהבחנה בין החנייה לנסיעה, שלפיה הייתה מידה מסוימת של גמישות בכל הנוגע למועד היציאה בפועל.
כאשר ישראל היו במסע והענן בחר נקודת חנייה, הם היו מחויבים לשמור את משמרת ה’ ולעצור את מסעם במקום שבו שכן הענן – “וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכׇּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”. כך גם כאשר הענן שכן על המשכן ימים רבים, ישראל נדרשו להישאר באותו מקום ולא היו רשאים להמשיך במסע, כפי שנאמר: “וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים, וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה’ וְלֹא יִסָּעוּ” (במדבר ט’, יט).
לעומת זאת, כאשר הענן נעלה, היה בכך סימן שעליהם להמשיך במסע, אך הוא לא חִייב יציאה מיידית, אלא שהיציאה תתרחש רק לאחר עליית הענן ולא לפניה, כפי שנאמר: “וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (במדבר ט’, יז). כדי להיערך למסע נדרשו בני ישראל לפרק את אוהליהם האישיים ואת המשכן וכליו. תהליך שארך זמן. במסגרת זו, ההמתנה למרים, גם אם ארכה שבעה ימים, הייתה חלק לגיטימי מההיערכות למסע.
לכן, כשהתורה אומרת “וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם”, יש להבין זאת כבחירה מודעת של העם להמתין לה. אף שהענן סימן להם שהם יכולים להמשיך במסע, בחר העם לכבד את מרים ולהמתין עד שתשוב למחנה.
