ה’ ביקש ממשה לשלוח אנשים לתור את הארץ:
שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ – כֹּל נָשִׂיא בָהֶם. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן, עַל פִּי ה’ – כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. (במדבר י“ג, ב-ג)
תיאור זה עשוי היה להתאים לשנים עשר נשיאי השבטים. ואולם, בתחילת ספר במדבר, בתיאור המפקד הצבאי שהונהג בידי נשיאי השבטים בראשית השנה השנייה ליציאת מצרים (א’, א), מוזכרים שמות שונים לחלוטין. זמן קצר לאחר אותו מפקד, בעשרים לחודש השני באותה שנה, יצאו בני ישראל מהר סיני (י’, יא), ומשם הגיעו למדבר פארן, שממנו נשלחו המרגלים (י“ג, ג). קשה להניח שבתוך פרק זמן כה קצר הוחלפו כל הנשיאים מבלי שהתורה תזכיר זאת במפורש. לכן, סביר יותר להניח שהביטוי “כֹּל נָשִׂיא בָהֶם” אינו מתייחס בהכרח למנהיג הראשי של השבט, אלא לאדם נִשָּׂא, בעל מעמד בכיר בשבט.
כך, למשל, אברהם מכונה “נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ” (בראשית כ“ג, ו), וזמרי בן סלוא, שנהרג על ידי פינחס בעקבות הזנות עם המדייניות, מתואר כ”נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי” (במדבר כ“ה, יד). כלומר, גם ראש בית־אב, שהיא שכבת ההנהגה מתחת לראשי המטות (ראו במדבר ל”ו, א), יכול להיות מכונה נשיא. מכאן שייתכן שהמרגלים היו נציגים מובילים מכל שבט, אך לא נשיאי השבטים עצמם.
מי היו אותם אנשים?
למעט כלב בן יפונה ויהושע בן־נון, ששרדו את המגפה (במדבר י“ד, לז), איננו יודעים עליהם דבר. שמות המרגלים אינם מוזכרים שוב בתנ”ך, לא הם ולא בניהם או אבותיהם. לכן, לא ניתן לקשר אותם לשום שושלת מוכרת או אירוע אחר. עובדה זו מעוררת שאלה – מה הטעם בפירוט שמותיהם?
יתרה מזאת, רבים מהשמות נושאים משמעות רעיונית־סמלית שנראית מתואמת להפליא לשליחות אליה נשלחו ולאירועים שקרו בעקבותיה, עד כי נדמה עד כי נדמה שמדובר בבחירה ספרותית מכוונת. למשל, “סוֹדִי”, “סְתוּר” ו“נַחְבִּי” רומזים לסוד, הסתרה והחבאה; “שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר” מזכיר את הציווי לשמוע ולזכור; “פַּלְטִי בֶּן רָפוּא” מתקשר לרפואה ולפליטה; ו“וָפְסִי” מזכיר את מילת המהפך בדברי המרגלים – “אֶפֶס כִּי עַז הָעָם” (במדבר י“ג, כח). מדרש האגדה אכן דורש את שמותיהם בדרכו, אך לא מן הנמנע שבמקרה זה דווקא הפשט מזמין אותנו לקרוא את השמות כרמזים ספרותיים לאופי המשימה והכישלון שבה.
על פי דה“א (ז’, כו-כז), יהושע בן־נון, שנשלח למשימה מטעם שבט אפרים, היה נכדו של אלישמע בן עמיהוד, שהיה נשיא השבט (במדבר א’, י). אנו גם יודעים שלמרות שמשה היה המנהיג הראשי, מי שעמד בפועל בראש הכוח שנלחם בעמלק היה יהושע ולא משה (שמות י”ז, ט). ייתכן אם כן שנשיאי השבטים המוזכרים בתחילת ספר במדבר היו המנהיגים המבוגרים של השבטים, ואילו האנשים שנבחרו לתור את הארץ היו המנהיגים הצעירים שניהלו בפועל את הכוח הצבאי של כל שבט ושבט, כשם שיהושע פעל לצד משה.
