כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ – חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה. אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת – אֵין לוֹ דָּמִים. אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו – דָּמִים לוֹ. שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם, אִם אֵין לוֹ – וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ. אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה, חַיִּים – שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם. (שמות כ“א, לז – כ”ב, ג)
מדוע המכה למוות גנב שנמצא במחתרת פטור – “אֵין לוֹ דָּמִים” – אבל “אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ” – והוא נחשב לרוצח? ומה הקשר בין – “אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו, דָּמִים לוֹ” – לבין ההמשך הישיר של הפסוק: “שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם, אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ”? מדוע צריכה התורה להדגיש דווקא בהקשר זה – “שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם”? האם יש הווא־אמינא שלא ישלם?
הקישור שהתורה עושה בין דין ‘הבא במחתרת’ לקביעה “שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם” כל כך קשה עד אשר תרגום השבעים מוחק את המילים “שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם”, ואילו התרגום החדש לאנגלית (NEB), בשונה ממנהגו, משנה את סדר הפסוקים ומעביר את המקרה של הבא במחתרת לסוף, ובכך מנתק את הדין “שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם” מהמקרה של הבא במחתרת, באופן הבא:
כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ – חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה. שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם, אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ. אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה, מִשּׁוֹר, עַד חֲמוֹר, עַד שֶׂה, חַיִּים – שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם. אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת – אֵין לוֹ דָּמִים. אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו – דָּמִים לוֹ.
קאסוטו מסביר שדיני הגנב המתוארים בפרשת ‘משפטים’ מובנים טוב יותר אם קוראים אותם על רקע הדין שרווח באותה תקופה. נראה שבמקרה זה התורה מתפלמסת עם הדין הקדום ומציעה אלטרנטיבה מוסרית.
את הדין, “שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם, אִם אֵין לוֹ – וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ.” ניתן להבין על רקע מקרה דומה שמוזכר בחוקי חמורבי, חוק מספר 8:
אם איש גנב שור, או כבשה, או חמור, או חזיר או סירה ממקדש או היכל – ישלם קנס פי שלושים מערך הגניבה, אם הגניבה מאיש חופשי – ישלם קנס פי עשר, אם הגנב לא יכול לשלם – יומת.
חוקי חמורבי קובעים עונש מוות לגנב שאינו יכול לשלם. התורה מתנגדת נחרצות לדין מוות לגונב רכוש וקובעת שהפתרון לגניבה יהיה תמיד תשלום. ואם אין באפשרותו של הגנב לשלם, יש למכור אותו לעבדות וכך לממן את הפיצוי על הגניבה.
גם ההבחנה בין “בא במחתרת” לבין “זרחה עליו השמש” מובנת על רקע חוקי חמורבי שבהם יש הבדל בין גניבה רגילה, לבין ניסיון פריצה לבית או גניבה מבית. על פי חמורבי, הבית מקבל הגנת יתר, ומי שמנסה לפרוץ אליו או מי שגונב ממנו דינו מוות. לדוגמה חוק מספר 21:
אם איש עשה חור כדי לפרוץ לביתו של אחר – יהרגהו לפני הפריצה וידחפו את גופתו לפריצה.
התורה אינה מקבלת דין זה, אולם, היא מוכנה לפטור מעונש כל מי שפגע בגנב שנמצא במחתרת – כלומר גנב שנמצא בעיצומה של פריצה לביתו של אחר. במקרה כזה מסכימה התורה ש“אֵין לוֹ דָּמִים”. כלומר, הפורץ לבית אינו זכאי להגנה ואינו זכאי שינקמו את דמו.
דרך אגב, דבר דומה קיים בדיני גאולת הדם. גם שם התורה מסכימה במצבים מסוימים לקיים את הדין המקורי של גאולת דם למרות שאינו לרוחה. ראו בפרק “וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל”.
ולסיום, הביטוי “אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו” אינו תיאור טכני של זמן ביום, אלא מטפורה לחלוף הזמן ולשינוי המצב. משמעותו היא שהגנב כבר אינו מצוי בעיצומו של מעשה הפריצה לבית. כל עוד הגנב נמצא במחתרת, התורה אינה מתירה את הריגתו, אך פוטרת מעונש את מי שהרגו – “אֵין לוֹ דָּמִים”. אולם מרגע שהפריצה הסתיימה והמצב השתנה, שוב אין מקום לפטור זה, וההורג את הגנב במצב זה נחשב לשופך דמים.
מכאן מתברר גם הקשר הישיר והמכוון בין תחילת הפסוק “אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ” לבין המשכו “שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם”. התורה מבקשת להדגיש שבניגוד לדין “בא במחתרת”, גנב אשר “זרחה עליו השמש” דמו אינו מותר. לכן, ובניגוד לחוקי חמורבי, הפיצוי על גניבה לעולם לא יהיה בחייו של הגנב, אלא ברכושו – “שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם”, או בחירותו, “אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ”.
