וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ … וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶּלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים, גְּרָרָה. וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ וַיֹּאמֶר: … שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל … וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ … וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר … וַיִּגְדַּל הָאִישׁ, וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל … וַיְהִי לוֹ, מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה, וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים. וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו – סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק: לֵךְ מֵעִמָּנוּ – כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד. וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם … וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וַאֲחֻזַּת מֵרֵעֵהוּ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם. וַיֹּאמְרוּ … תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ … וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה … וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם. (בראשית כ“ו, א-לא)
כאשר היה רעב בארץ הלך יצחק לאבימלך מלך פלישתים – לגרר. ה’ נראה אליו וביקש ממנו שלא לרדת למצרים. הוא אמר שהארץ הזאת – ארץ פלישתים – מיועדת לו ועליו לגור בה, ועל כן ישב יצחק בגרר.
יצחק הצליח מאוד בגרר, עד אשר גדל מאוד והיווה איום על הפלישתים, שבקשו ממנו לעזוב. יצחק עזב את העיר, אבל נשאר קרוב מאוד – בנחל גרר. הישיבה בנחל גרר יצרה באופן טבעי חיכוכים חוזרים ונשנים בין רועי יצחק ורועי גרר.
הפסוקים משתמשים בביטויים שבדרך כלל מתארים מצב מלחמה בין שני עמים. דבריו של אבימלך ליצחק: “לֵךְ מֵעִמָּנוּ – כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד” מזכירים את חששו של מלך מצרים: “הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּו” (שמות א’, ט-י). כמו כן, המילה “עצום” מופיעה פעמים רבות בתנ“ך בהקשרים צבאיים. בהמשך התורה מספרת על הבארות שחפר יצחק, אותם סתמו פלישתים בימי אברהם אביו. סתימת מקורות מים היא מעשה צבאי מובהק. ראו לדוגמה את סתימת הגיחון על ידי חזקיהו לקראת הפלישה של סנחריב מלך אשור (דבה”ב ל“ב, ג-ד). וכמובן, הגעתם של אבימלך מלך פלישתים, אֲחֻזַּת (שם פרטי!) רֵעַ המלך וּפִיכֹל שר צבאו לכרות ברית עם יצחק, מצביעים באופן ברור על הֶקשר של מלחמה ושלום.
בספר שמות ובספר דברים התורה מצווה להשמיד את עמי כנען ואוסרת על כריתת ברית עם יושבי הארץ מחשש שבני ישראל ילמדו את תועבותיהם (שמות כ“ג, לב-לג; דברים ז’, א-ה). עם זאת, לא ברור אם ציווים אלו חלו גם על הפלישתים שישבו בארץ ישראל.
הפלישתים שפלשו לארץ כנען התיישבו באזור מישור החוף הדרומי של כנען, סביב חמשת ערי הפלישתים: עזה, אשדוד, אשקלון, גת ועקרון. השטח אליו פלשו היה חלק מארץ ישראל, ובספר יהושע מוזכרים גלילות הפלישתים כארץ הנשארת אותה לא הוריש יהושע (י“ג, ב).
ייתכן שלמרות המאבקים הקשים בין ישראל לפלשתים לאורך ההיסטוריה, הפלשתים לא איימו על תפיסתו הדתית של עם ישראל. אולי משום שהחשש המרכזי של התורה היה שישראל ילמדו מהמקומיים כיצד יש לעבוד את “אלוהי הארץ”. במובן זה, הפלשתים – שהיו קבוצה זרה שהיגרה לארץ – לא שימשו מודל לחיקוי (ראו מלכים ב’, י“ז, כד-כח).
זאת ועוד, בניגוד לפלישתים, הכנענים מוצגים במקרא כשטופים בזימה וכמי שמעשיהם המיניים מעוררים תועבה, במיוחד בהקשר של עבודת אלילים שכללה פולחנים מיניים (ראו למשל ויקרא י“ח ו־כ’). התורה אף מציינת שבגלל מעשים אלו, הארץ “מקיאה את יושביה” (ויקרא י“ח, כח) – ביטוי חריף שלא נאמר על עמים אחרים. אמנם, גם הפלשתים מתוארים כעובדי אלילים וכיריבים של ישראל, אך אין תיאורים מקראיים המייחסים להם התנהגות מינית או מוסרית מקולקלת כפי שמתואר אצל הכנענים.
אם כן, ייתכן שהציוויים המופיעים בספרי שמות ודברים – שלא לכרות ברית עם עמי הארץ ושלא לעובדם – מתייחסים דווקא לשבעת העמים הכנעניים, ולא כוללים את הפלשתים.
אולם, אפשר לראות בגישה הפייסנית של אברהם ויצחק כלפי אבימלך מלך פלשיתים, וקבוצות אחרות שחיו במקביל אליהם, מודל שונה להתמודדות עם מציאות בה יש בארץ ישראל עמים וקבוצות שאינם ישראלים. מודל השונה ממודל אי־ההכרה והמאבק הבלתי מתפשר שמוצג במלוא חריפותו בספר שמות ודברים. המודל הזה תואם למה שקרה בפועל לאורך ההיסטוריה אל מול הפלישתים וייתכן שהוא תלוי בנסיבות העניין.
המודל של אברהם ויצחק מציג הכרה דה־פקטו באוטונומיה של אותן ישויות והתמודדות פרגמטית עם המציאות. מדובר בגישה שאינה רואה פסול בצורך לכרות בריתות עם יושב הארץ ואף להישבע בשם ה’ שלא להפר את ההסכם עימם. לפי המודל הזה, יצחק אמנם לא נכנס לגרר עצמה, אך הוא כן ביסס את נוכחותו בארץ פלישתים שה’ הבטיח לו ולזרעו אחריו. הוא ישב בנחל גרר, סמוך לגבול העיר, רעה את צאנו ועיבד את האדמה עד התלם האחרון.
למרות העימותים החוזרים ונשנים, בסופו של דבר הצליחו אברהם ויצחק להגיע להבנה והסדר עם הפלישתים, שבאו לידי ביטוי במשתה משותף וכריתת ברית.
דרך סיפור זה התורה מלמדת אותנו, שבמציאות מורכבת, ניתן ונכון להגיע לפשרות המבוססות על הכרה הדדית. מודל זה, שאותו ייסדו אברהם ויצחק, משקף גישה פרגמטית שיכולה לשמש השראה במציאות מורכבת, כפי שקרה לאורך ההיסטוריה.
