נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקׇּדְשֵׁי ה’: וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה’, אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן, בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם. וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן, וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ.
נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה’: וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן, אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד, אוֹ בְגָזֵל, אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ, אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר – עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה. וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם, וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל, אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק, אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הׇפְקַד אִתּוֹ, אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא. אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר. וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו, לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ – יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה’ אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה’ וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ. (ויקרא ה’, כא-כו)
בנוסף לאיל, המועל בקודשי ה’ נדרש לשלם את הקרן בתוספת חומש, ולתת אותם לכוהן.
דין חומש נאמר גם במקרה שאדם גזל, עשק או הכחיש פיקדון שקיבל מחברו, או אבדה שמצא, וניסה להתחמק מלהשיבם באמצעות שבועת שקר. אלא שבמקרה זה התשלום ניתן לנגזל, ולא לכוהן.
גובה התשלום מעורר קושי: הרי מצאנו בפרשת משפטים כי הגונב מתחייב בכפל (שמות כ“ב, ג), ובמקרים מסוימים אף פי ארבעה ופי חמישה (שמות כ”א, לז). כיצד ייתכן אפוא שמי שגזל, הכחיש ונשבע לשקר – עברה חמורה לכל הדעות – ייקנס רק בחומש, הרי זה קנס קטן מאוד ביחס לחומרת החטא.
התשובה היא שהקנס הגדול המושת על החוטא – כפי שהסברנו בפרק “ערכו של איל האשם” – הוא קניית האיל במחיר מופקע, המשקף את ערכו של האדם, כרמז לכך שהחוטא התחייב בנפשו על המעל שמעל בה’, שבמקרה זה התבטא בשבועת שקר. ומכיוון שהחוטא השיב את הגזלה ביוזמתו, והתורה מבקשת לעודד השבה כזו, אין התורה מטילה עליו קנס כספי מעבר לקניית האיל במחירו המופקע. עיקרון זה עולה גם מפרשת משפטים, שבה תשלום הכפל תלוי בכך שהגנבה נמצאת ביד הגנב, ולא במקרה שהשיב אותה מיוזמתו (שמות כ“ב, ג).
תשלום החומש, אפוא, איננו קנס כלל. רש“י, בהסבירו את הסוגייה בתלמוד הבבלי (בבא קמא דף ס”ה ע“א), כותב: “דחומש כפרה דשבועה הוא”. כלומר, תשלום החומש אינו קנס רגיל אלא תשלום הבא לכפר על שבועת השקר.
על דרך הפשט ניתן להבין כי החומש אינו קנס אלא פדיון, כפי שניתן ללמוד משאר מקרי החומֶש שבתורה. כך, למשל, מי שפודה בית או שדה שהקדיש מוסיף חמישית על ערכם (ויקרא כ“ז, טו, יט), וכך גם מי שפודה מן המעשר שהוקדש לה’ (שם, לא). במקרה שלנו, השבועה בשם ה’ הכניסה את הממון שבמחלוקת לתחום שיש בו זיקה לקודש. משום כך אין די בהשבת הקרן לבעליה, אלא יש להוסיף עליה חומש, כדרך שפודים דבר שנכרך בקודש ושב אל החול.
באופן טבעי, היה מקום לצפות שהחומש יגיע לכוהן, כנציג ההקדש, כפי שקורה במעילה בקודשי ה’ – המקרה הראשון של קורבן האשם. ועל כן מדגיש הפסוק: “לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ – יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ”, ללמד שאת החומש יש לתת לנגזל ולא לכוהן, שכן השבועה אמנם כרכה את הממון בקודש, אך לא הפכה אותו להקדש ממש.
