נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקׇּדְשֵׁי ה’ וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה’ אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם. (ויקרא ה’, טו)
וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכׇּל מִצְוֺת ה’ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ. וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם (יז-יח)
נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה’ … וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה’: אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן (כא-כה)
קורבן האשם מובא בשלושה מקרים שונים, ובכולם חוזר אותו ניסוח כמעט במדויק: “אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ”. החזרה הזו מלמדת שאין מדובר בפרט טכני, אלא במרכיב עקרוני בהבנת הקורבן.
מה פירוש הביטוי “בְּעֶרְכְּךָ”? מהו אותו “ערך” שעל פיו נמדד האיל, וכמה שקלים אמור להיות שווה האיל כדי שיענה על דרישת התורה? התורה איננה מפרשת את הסכום או הקריטריון, והלשון איננה מצויה בקורבנות אחרים, ולכן יש צורך לבאר את משמעותה.
הרב אמנון בזק הציע להבין שהדרישה היא להביא איל בשווי ערכו של האדם, על פי המחירון שמתואר בסוף ספר ויקרא, ב’פרשת ערכים’ (ויקרא כ“ז, א-ח). בדרך זו בא לידי ביטוי הרעיון שהקורבן מן הבהמה משמש תחליף לקורבן אדם. כיוון שהאדם עבר עבירה חמורה, עליו באופן עקרוני להקריב את עצמו, והקרבת האיל בשווי ערכו של האדם מבטאת זאת באופן סמלי.
יש לשים לב, שאותו ביטוי בדיוק – “בְּעֶרְכְּךָ” – מופיע גם בנוגע לפדיון הבן: “וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים” (במדבר י“ח, טז), וגם שם ניתן להבין שהכוונה לערך שמצוין ב’פרשת ערכים’ עבור זכר בן חודש ועד בן חמש שנים: “וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף” (ויקרא כ“ז, ו).
הרב בזק המשיך להסביר שהרעיון – שקורבן בהמה מחליף קורבן אדם - לקוח מפרשת עקדת יצחק. בפרשה זו נדרש אברהם להעלות את בנו, ולבסוף הוקרב בעל חיים תחתיו, כפי שכתוב: “וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו. וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ” (בראשית כ“ב, יג). מפרשה זו למדנו, מסביר הרב בזק, שהאיל מבטא את הרעיון שהקורבן בהמה הוא תחליף לקורבן אדם, ודברים אלו מקבלים משמעות מיוחדת כשהאיל המוקרב לאשם הוא בשווי ערכו של האדם.
פרופסור גרוסמן העיר כי הבנת המילה “בְּעֶרְכְּךָ” כמתייחסת לערך של האדם קשה, מכיוון שלא ניתן למצוא איל שמחירו הוא כשוויו של אדם. אך נראה שאפשר לקיים את פירושו היפה של הרב בזק בלי להניח שמחירו של איל – יקר ככל שיהיה – מגיע לערכו של אדם.
ייתכן שכוונת התורה היא שהחוטא ירכוש איל ממכלאות הצאן של ההקדש, וישלם עליו סכום שנקבע לפי ערכו שלו, אף שהוא גבוה משוויו הרגיל של האיל. ואולי לכך רומזת התורה בכך שבקורבן האשם היא חוזרת שוב ושוב על הניסוח “אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ”. במקומות אחרים “מן הצאן” משמש בדרך כלל להבחנה בין קורבן מן הבקר לקורבן מן הצאן (ויקרא א’, ב, י; ג’, ו), ואילו כאן כבר נאמר שמדובר באיל. אמנם התורה משתמשת גם בצירופים כגון “פר בן בקר”, אך שם מדובר בצירוף המגדיר את בעל החיים, בעוד שהלשון “מן הצאן” מציינת לכאורה את המקור שממנו הוא נלקח. ייתכן אפוא שהכוונה אינה רק לאיל המשתייך למין הצאן, אלא לאיל הנלקח מצאן ההקדש תמורת סכום שנקבע לפי ערכו של האדם.
חיזוק מסוים להבנה זו אפשר למצוא בסיפור “האשם” שהשיבו סרני פלישתים יחד עם ארון הברית (שמו“א ו’). שם האשם איננו קורבן מן החי, אלא חפצי זהב שערכם משמש תשלום להסרת האשמה. מכאן שהאשם עשוי להיות, בעיקרו, תשלום כספי או חפץ יקר ערך, ולאו דווקא הבהמה המוקרבת. לפי זה, גם באשם שבספר ויקרא אפשר להבין שהמרכיב המהותי איננו רק האיל עצמו, אלא גם הסכום המשולם בעבורו; סכום העשוי להיקבע לפי ערכו של האדם החוטא, ולא לפי שוויו הרגיל של האיל.
אפשר למצוא הד מסוים לכך גם בפסוק: “וְכֶסֶף אָשָׁם וְכֶסֶף חַטָּאוֹת לֹא יוּבָא בֵּית ה’ – לַכֹּהֲנִים יִהְיוּ” (מל“ב י”ב, יז). אפשר שהכוונה לכסף שהובא כאשם או כחטאת בפני עצמו, ואפשר שמדובר בכסף ששולם לשם רכישת הקורבנות. אולם גם לפי האפשרות השנייה, הכינוי “כסף אשם” עשוי לרמוז שהתשלום לא נתפס רק כאמצעי טכני לרכישת הבהמה, אלא כחלק ממעשה האשם עצמו.
