ערכי אדם

אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה’: וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה, וְהָיָה עֶרְכְּךָ: חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. וְאִם נְקֵבָה הִוא, וְהָיָה עֶרְכְּךָ: שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל.
וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר: עֶשְׂרִים שְׁקָלִים, וְלַנְּקֵבָה: עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים.
וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים, וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר: חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף, וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ: שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף.
וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה, אִם זָכָר, וְהָיָה עֶרְכְּךָ: חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל, וְלַנְּקֵבָה: עֲשָׂרָה שְׁקָלִים. (ויקרא כ״ז, ב–ז)

לקראת סוף ספר ויקרא דנה התורה בדינו של מי שנדר לתת את ערכו לה’. התורה מלמדת שערכו של אדם נקבע על פי גילו ועל פי מינו, כפי שמסוכם בטבלה הבאה:

מדוע יש הבדל בין ערכי הזכר לערכי הנקבה, ומדוע היחס ביניהם משתנה בין קבוצות הגיל?

במבט ראשון ניתן היה לטעון שהערך הכספי של האדם נקבע על פי שוויו בשוק העבודה, וערכו של הגבר – שהוא חזק פיזית מן האישה – גבוה יותר. אך הדבר אינו מסתדר עם מה שידוע לנו על כך מהתורה, ולהבדיל, גם מקובצי חוקים אחרים מהעת העתיקה.

ישנם ממצאים ארכיאולוגיים המראים כי עבדים ושפחות נמכרו במחירים שונים בהתאם לייעודם. אולם, כאשר מדובר על המחיר של עבד ושפחה בהקשר של חוק, אין בתורה הבדל בין הערכים הכספיים של זכר ונקבה. לדוגמה, בדין שור שנגח עבד או אמה הפיצוי לאדון הוא זהה:

אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה – כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו, וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל. (שמות כ“א, לב)

מצב דומה אנו מוצאים בקובצי חוקים אחרים מהעת העתיקה, כמו חוקי חמורבי. גם שם אין הבדל בשווי הכספי בין עבד לאמה, ומי שמחזיר אותם לבעליהם זוכה לגמול כספי זהה:

אם איש תפס בשדה עבד או אמה שברח והשיב אותו לבעליו – בעל העבד או האמה ישלם לו שני שקלים של כסף. (חוקי חמורבי, חוק מס’ 17)

אם הערכים שמופיעים בסוף ספר ויקרא משקפים שווי של עבד, אזי ערכו של הגבר הבוגר היה צריך להיות בדיוק כמו זה של האישה – 30 שקלים. אבל כאמור, ערכו הוא 50 שקלים. מדוע?

ברצוני להציע כי ההבדלים בערכים אינם נובעים ממעמד וכוח עבודה, אלא מתפקיד. ערך הנקבה הבוגרת מתאים לערך עבודה אזרחי, ולכן הוא חופף לסכום שהתורה מייחסת לעבד ואמה – 30 שקלים. ערך הזכר הבוגר גבוה יותר משום שהוא כולל מרכיב נוסף שאינו קיים אצל האישה: ייעוד לאומי של “יוצא צבא” ולכן ערכו גבוה יותר.

ניתן אולי למצוא חיזוק לרעיון זה בספר מלכים ב, פרק ט“ו, שם מסופר על מלך ישראל, מנחם בן גדי, שנאלץ לתת למלך אשור סכום כסף עצום על מנת שיסייע בידו. את הכסף הדרוש גבה המלך מאת גיבורי החיל, 50 שקלים מכל אחד:

וַיֹּצֵא מְנַחֵם אֶת הַכֶּסֶף עַל יִשְׂרָאֵל עַל כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל לָתֵת לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים כֶּסֶף לְאִישׁ אֶחָד וַיָּשָׁב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְלֹא עָמַד שָׁם בָּאָרֶץ. (מלכים ב ט“ו כ)

ייתכן שסכום זה שיקף ערך מקובל של חייל, וכל חייל בישראל נדרש לתת את ערכו ככופר למלך אשור.

כעת ניתן להסביר גם מדוע היחסים משתנים לפי גיל.

גיל הילדות, מבן חודש ועד 5 שנים, הוא תקופה שבה הילדים לא עובדים ולא משרתים בצבא, לא באופן מלא, אף לא באופן חלקי, וגם לא עוסקים בהכנות לכך. לכן ערכם של הילדים נקבע באופן סמלי להיות עשירית מערכם כמבוגרים בשיא כוחם, כלומר 5 שקלים לזכר ו־3 שקלים לנקבה, כך שהיחס בין ערכם של הזכר והנקבה הבוגרים (3:5) – נשמר.

בתקופת הצעירות והזקנה, ערכה הכספי של האישה המבוסס על כושר עבודתה, נותר יציב על 10 שקלים. לעומת זאת, ערכו של הגבר כולל גם את תרומתו הצבאית, המשתנה בהתאם לגילו.

נראה כי לפני גיל 20 שימשו נערים בתפקידי סיוע ללוחמים – כמו נשיאת ציוד או העברת הודעות (ראו שמואל א’, י“ז, יז-יח) – ולכן ערכם מוערך ב־20 שקלים, פי שניים מערכן של הנערות. ואילו לאחר גיל 60, כשהגבר כבר איננו חייל פעיל, התורה ממשיכה לייחס לו ערך סמלי של לוחם לשעבר. לכן ערכו נקבע על 15 שקלים – מעט יותר משל בת זוגו, אך כבר לא פי שניים ממנה.