בפגישה האחרונה בין משה לפרעה, רגע לפני יציאת מצרים, מתאר משה כיצד תסתיים היציאה:
וְיָרְדוּ כׇל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכׇל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא, וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בׇּחֳרִי אָף. (שמות י“א, ח)
משה אינו מתאר מצב שבו פרעה ירשה לבני ישראל לצאת, אלא תרחיש שבו עבדי פרעה עצמם יורדים אליו, משתחווים ומבקשים, שלא לומר מתחננים, שישראל יעזבו את מצרים. תיאור זה משתלב בדברים שאמר משה לפרעה בפגישה קודמת, כאשר פרעה הסכים לשחרר את העם לעבוד את ה’ ללא הצאן:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת, וְעָשִׂינוּ לַה’ אֱלֹהֵינוּ. (שמות י’, כה)
גם אז משה לא הסתפק בהיתר, אלא דרש שפרעה יראה שהוא עצמו רוצה בכך.
אפשר לראות בכך חלק מהשפלת מצרים ומהפגנת הכוח האלוהי המאפיינת את סיפור יציאת מצרים, אך נדמה שיש כאן משהו מעבר לכך.
יציאתם של ישראל לאחר יותר מארבע מאות שנה במצרים היוותה איום ממשי על הסדר הכלכלי והחברתי במצרים. אובדן כוח עבודה גדול, ויתור על שליטה ממושכת ויצירת תקדים מסוכן לכל מערכת העבדות, היו כמעט בלתי נתפסים. אולם למרבה ההפתעה, הקושי לצאת ממצרים היה גם ישראלי.
המקרא מעיד שוב ושוב שההתנגדות ליציאה והבקשות החוזרות ונשנות לחזור למצרים נמשכו לאורך כל שנות הנדודים במדבר: על ים סוף (שמות י“ד, יא-יב); כחודש לאחר היציאה (שמות ט”ז, ב-ג); ברפידים (שמות י“ז, ג); בקברות התאווה (במדבר י”א, ד-ו); בחטא המרגלים (במדבר י“ד, ב-ד); ואף בתקופה שבה סבבו את ארץ אדום (במדבר כ”א, ה). חשש זה היה כה מוחשי, עד שבציווי על המלוכה שבספר דברים נקבע תנאי מפורש: המלך לא ירבה לו סוסים, פן ישיב את העם למצרים (דברים י“ז, טז). נראה כי הסיבה לכך הייתה שבני ישראל, שהורגלו לחיי עבדות ולביטחון היחסי שבמצרים, חששו מן היציאה אל המדבר, אל הלא נודע (ראו עוד בפרק “ההונאה”).
כדי שהיציאה תצליח, לא די בכך שישראל יצאו ממצרים. נדרש ניתוק תודעתי כפול: מצרים צריכה להכיר בכך שהיא מוותרת על שעבודם של ישראל, וישראל צריכים להכיר בכך שהם מוותרים על השעבוד למצרים. משום כך משה מתעקש שהמצרים עצמם יבקשו שישראל יעזבו. רק אם מצרים תראה שאינה רוצה עוד להחזיק בישראל, ורק אם ישראל יבינו שאין להם לאן לחזור – יוכלו ישראל לצאת לחירות אמיתית.
משה לא ביקש לצאת לצמיתות. הוא אמנם ניסח את דבריו באופן קטגורי – “שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי” – אבל בקשתו הוגבלה לשלושה ימים: “דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ וְזָבַחְנוּ” (שמות ג’, יח; ה’, ג).
נראה שהסיבה לכך היא שבמשך יותר מארבע מאות שנה התקיים השעבוד במצרים כמצב קבוע ומובן מאליו. גם בני ישראל וגם המצרים לא היו מסוגלים לדמיין היפרדות מוחלטת ויציאה שאין ממנה חזרה. יציאה זמנית לצורך פולחן דתי עוד הייתה אפשרית, אך עזיבה מלאה, ללא ציפייה לשוב, הייתה צעד בלתי נתפס – לא מצד המשעבדים ולא מצד המשועבדים.
ובכל זאת, גם לבקשה המצומצמת הזו הייתה משמעות. עצם הסכמתו של פרעה שישראל יעבדו את ה’ ולא אותו, גם אם באופן זמני, ערערה את היותו אדונם של ישראל.
אך הבקשה לשלושה ימים יצרה גם מרחב הכחשה לשני הצדדים. פרעה יכול היה לומר לעצמו שאמנם הודה בכך שישראל אינם עבדיו אלא עבדי ה’, אך מדובר במחווה זמנית, שלאחריה ישוב הסדר הישן על כנו. במקביל, ישראל יכלו להשתעשע במחשבה שאם יהיה להם קשה, תמיד יוכלו לחזור.
יציאת מצרים דרשה תהליך ארוך, אך בפועל התבצעה באופן חד: יציאה חפוזה, כפי שנאמר “כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם” (דברים ט“ז, ג), השמדת חיל פרעה בים סוף, וניסיון לכפות את ההפרדה באמצעות המציאות עצמה. אך גם מהלך זה לא פתר את קושי ההפרדה. המצרים רדפו אחרי בני ישראל במטרה להחזירם, וישראל המשיכו לשאת את מצרים בתודעתם לאורך כל שנות הנדודים במדבר ואף מעבר לכך.
אין זה מקרה, אפוא, שהתורה ריבתה כל כך מצוות שעניינן זכר ליציאת מצרים. הזיכרון אינו נלווה לאירוע – הוא תנאי לקיומו. ריבוי המצוות מעיד שיציאת מצרים לא הייתה נקודת סיום, אלא נקודת התחלה שיש לתחזק, לשמר ולהזכיר שוב ושוב. כך נראית יציאה מעבדות: לא כהכרעה חדה ומוחלטת, אלא כמהלך מתמשך, הדורש תזכורת קבועה ושימור לאורך זמן.
