וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו: ה’ אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ. וְעַתָּה, נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה’ אֱלֹהֵינוּ. וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ, וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה. וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי, וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ, וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם. וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן – לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם. וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ, כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת, וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם, וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם. (שמות ג’, יח-כב)
בפרק “הנחש של יעקב והאריה של ישראל” הראיתי כיצד בברכת השבטים מאפיין יעקב את בניו על הציר שבין “יעקב” ל“ישראל”. כמה מן השבטים מתוארים כבעלי תכונות “ישראליות” מובהקות – כאלה הבוחרים בדרך של התמודדות ישירה ואמיצה – כמו שבט יהודה, הנמשל לאריה (בראשית מ“ט, ח-ט), או בנימין, הנמשל לזאב (שם, פסוק כ”ז). לעומתם, שבטים אחרים, כגון דן – הנמשל לנחש הנושך בעקב הסוס וגורם לנפילת רוכבו (פסוק י“ז) – וגד התוקף מאחור (פסוק י”ט), מתוארים כבעלי תכונות אופייניות לדמותו של יעקב: כאלה הנוקטים דרכי התמודדות עקיפות. בברכותיהם אף מוזכר השורש ע־ק־ב.
יעקב ביקש ללמד כי בישראל יש מקום גם לתכונות של “יעקב” וגם לתכונות של “ישראל”, בהתאם לנסיבות ולזמן. לעיתים יש מקום לנהוג בתחבולה, בעורמה ואף במרמה, ולעיתים נכון וראוי לבחור בדרך של עמידה ישירה ונחושה.
הדואליות הזאת ניכרת גם בסיפור יציאת מצרים. מצד אחד, הדרישה הנחרצת של משה מפרעה ועשר המכות שליוו אותה הם ביטוי מובהק של התמודדות ישראלית, ישירה ותקיפה. אך באותו סיפור עצמו משולבים גם מהלכים יעקוביים: הבקשה התמימה לכאורה – “נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר” (שמות ה’, ג) – ושאילת כלי הכסף והזהב מן המצרים. הרי ברור שבני ישראל לא התכוונו לשוב לאחר שלושה ימים, ולא עלה בדעתם להשיב את הכלים ששאלו, כפי שנוכח פרעה לבסוף: “וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם” (שמות י“ד, ה).
לכאורה ניתן לומר שההונאה נועדה להטעות את פרעה, למשוך אותו אל תבוסתו הסופית בים סוף. ואכן, לולא חש מרומה, ייתכן שהיה מניח לישראל לצאת ממצרים בשלום ולא בא על עונשו האולטימטיבי. אולם גם אם כך, השאלה נותרת בעינה: מדוע היה צורך לנקוט בדרך יעקובית של ערמה דווקא בשעה שה’ הוא הצד החזק, המכה את מצרים בנסים גלויים? מדוע לא נבחרה רק הדרך הישירה וה“ישראלית”?
נראה שמטרתה העיקרית של התחבולה לא הייתה להונות את פרעה, אלא להסתיר את האמת מבני ישראל עצמם.
כאשר נשלח משה להוציא את ישראל ממצרים, הוא נדרש לשכנע לא רק את מלך מצרים, אלא גם את ישראל עצמם (שמות ו’, יג). בתחילה האמין העם (שמות ד’, כט-לא), אולם בהמשך נתקל משה בקושי: “וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה” (שמות ו’, ט). עד כדי כך התערערה שליחותו, שמשה התייאש ולא ראה טעם להוסיף ולפנות אל פרעה כאשר אינו מצליח לשכנע אפילו את בני ישראל. יתר על כן, בקשתו של משה מפרעה רק החמירה את המצב: פרעה הכביד את השעבוד, ומשה נתקל שוב בהתנגדות מבית למהלכיו – והפעם מצד שוטרי בני ישראל (שמות ה’, כ).
גם מיד לאחר היציאה מדגיש הכתוב כי אלוהים לא נחה את העם דרך ארץ פלישתים, אף שזו הייתה הדרך הקצרה לארץ כנען, מחשש שהעם יתחרט לנוכח מלחמה וישוב למצרים (שמות י“ג, יז).
ההתנגדות ליציאה והבקשות החוזרות ונשנות לחזור למצרים נמשכו לאורך כל שנות הנדודים במדבר: על ים סוף (שמות י“ד, יא-יב); כחודש לאחר היציאה (שמות ט”ז, ב-ג); ברפידים (שמות י“ז, ג); בקברות התאווה (במדבר י”א, ד-ו); בחטא המרגלים (במדבר י“ד, ב-ד); ואף בתקופה שבה סבבו את ארץ אדום (במדבר כ”א, ה). חשש זה היה כה מוחשי, עד שבציווי על המלוכה שבספר דברים נקבע תנאי מפורש: המלך לא ירבה לו סוסים, פן ישיב את העם למצרים (דברים י“ז, טז).
הסיבה לכך הייתה שבני ישראל, שהורגלו לחיי עבדות ולביטחון היחסי שבמצרים, חששו מן היציאה אל המדבר הלא נודע. אילו היה משה משתף את בני ישראל מראש בכך שאין כוונה לחזור לאחר שלושה ימים, היה חשש ממשי שלא היו מסכימים למהלך ואף היו מטרפדים את היציאה.
משום כך נדרש מהלך הדרגתי: הצגה מרוככת של הגאולה כיציאה זמנית – “דרך שלושת ימים במדבר” – שאפשרה לעם לצאת מבלי להבין עד תום את משמעות המעשה. רק לאחר שניצלו, יכלו להביט לאחור ולהבין כי לא יצאו למסע קצר, אלא לדרך חדשה שאין ממנה חזרה.
