בפרשת נדרים (במדבר ל’) קובעת התורה שנדרי אישה תלויים באביה או באיש שלה (“אִישָׁהּ”), אשר יכולים להפר את נדרה, ובלבד שעשו זאת ביום שבו שמעו על הנדר. אם האב או האיש שלה לא הביעו התנגדות, התורה אומרת שהנדרים “קמים”:
וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת נִדְרָהּ וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ, וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ – וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ, וְכָל אִסָּר אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ, יָקוּם. (פסוק ה’)
וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ וְהֶחֱרִישׁ לָהּ – וְקָמוּ נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ, יָקֻמוּ. (פסוק ח’)
לעומת זאת, אם אביה או האיש שלה התנגדו לנדר והניאו את האישה מלקיימו – התורה קובעת שהנדר לא יקום, וה’ יסלח לה:
וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ, בְּיוֹם שָׁמְעוֹ – כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם, וַה’ יִסְלַח לָהּ, כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ. (פסוק ו’)
וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ – וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ, וַה’ יִסְלַח לָהּ. (פסוק ט’)
אבל, אם האיש שלה הפר את נדרה לאחר שחלף היום שבו שמע עליו – הוא יישא את עוונה:
וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם, אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ – וְנָשָׂא אֶת עֲוֺנָהּ. (פסוק ט“ז)
פסוקים אלו מעוררים שתי שאלות:
- במקרה שאביה או האיש שלה הפרו את נדרה של האישה והניאו אותה מלקיימו, עולה השאלה: מדוע התורה אומרת שה’ יסלח לה? הרי התורה אומרת שבמקרה כזה הנדר לא יקום, אם כן, על מה יש לסלוח, הרי הנדר לא קם?
- במקרה שהאיש שלה הפר את נדרה לאחר שחלף היום שבו שמע עליו, עולה השאלה ההפוכה: מדוע הוא נושא את עוונה? הלא, במקרה כזה הנדר כבר “קם”, ואם כן, לכאורה האישה מחויבת לקיים אותו. אמנם, האיש שלה מונע ממנה, אך מדוע היא פטורה מאחריות? גם אם התורה מבינה את מצבה של האישה ופותרת אותה מלהתעמת עם האיש שלה, מדוע לא נאמר שוב במקרה זה – “וַה’ יִסְלַח לָהּ”?
התשובה היא שיש להבחין בין החיוב שהנדר יוצר על האישה לבין מי שנושא באחריות לכך שהיא אכן תקיימו. הנדר מחייב את האישה מרגע שנדרה אותו, וחיוב זה אינו נעלם גם כאשר האב או האיש שלה מפרים אותו ולא מאפשרים לה לקיימו. השאלה בפרשה איננה אפוא אם הנדר קיים, אלא על מי מוטלת האחריות לכך שיקוים, ומי יישא באחריות אם לא יקוים.
התורה מאפשרת לאביה או האיש שלה, שהאישה נתונה לאחריותם, לבחור האם לקבל על עצמם את האחריות לקיום הנדר או לדחות את האחריות באמצעות הפרתו, באותו היום שבו הם שומעים על הנדר לראשונה.
אם הם מפרים אותו ביום שומעם, המשמעות היא שהם מסרבים לקבל על עצמם אחריות זו ומורים לאישה שלא לקיימו. במקרה זה, הנדר נותר בעינו, והאישה מחויבת לו. אך התורה מכירה בכך שהיא כפופה לסמכותו של אביה או האיש שלה, ושהם רשאים להורות לה שלא לקיים את הנדר. משום כך נאמר: “וַה’ יִסְלַח לָהּ”, על שלא קיימה את נדרה.
לעומת זאת, במקרה שבו הם החרישו – כלומר, לא התנגדו לנדר ביום שבו שמעו עליו לראשונה – הם מאשרים את הנדר ומקבלים על עצמם אחריות לכך שהאישה תקיים אותו. במובן זה הנדר “קם” עליהם. לכן, אם האיש מפר לאחר מכן את הנדר ומונע מאשתו לקיימו, הוא נושא את עוונה: אמנם, היא זו שנדרה את הנדר, ולכן העוון מכונה “עֲוֺנָהּ”, אך לאחר שהקים אותו, האחריות לכך שתקיימו מוטלת עליו. משום כך, האישה אינה זקוקה עוד לסליחה על שלא קיימה את הנדר שכן הוא אסר עליה לקיימו והאחריות לכך שהאישה תקיים את הנדר הועברה אליו.
ראיה לכך שהפועל “יָקוּם” אינו מציין רק שהנדר עומד בתוקפו, מניח גם שיש מי שעליו הוא קם, והוא הנושא באחריות לקיומו, ניתן למצוא בפסוקים העוסקים באלמנה ובגרושה, שאינן נתונות לאחריות אב או איש. שם נאמר במפורש: “וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה: כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ – יָקוּם עָלֶיהָ” (פסוק י’) – כלומר, היא עצמה נושאת באחריות לנדרה. מכאן ניתן להציע שבמקרה המקביל, כאשר מדובר באב או באיש שלה שלא התנגד לנדר, והכתוב אומר “וְקָמוּ כָּל נְדָרֶיהָ”, הכוונה היא שהנדרים קמים עליו – כלומר, הוא הנושא באחריות לכך שהאישה תקיימם.
חיזוק אפשרי להבנה זו ניתן למצוא בסיפור נדרה של חנה לתת את בנה לה’ (שמו“א, א’). אלקנה, בעלה של חנה, לא התנגד לנדרה ולאחר מכן דאג לכך שחנה אכן תקיימו: “וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ: עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ, שְׁבִי עַד גָּמְלֵךְ אֹתוֹ – אַךְ יָקֵם ה’ אֶת דְּבָרוֹ” (פסוק כ“ג). לפי ההצעה שלעיל, מרגע שלא התנגד לנדר – האחריות לקיומו עברה אליו. לפיכך, דבריו מבטאים את אחריותו לכך שחנה תקיים את נדרה, מתוך תחושת מחויבות לנדר שכעת “קם עליו”.
