אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר: וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים – כִּימֵי נִדַּת דְּוֺתָהּ, תִּטְמָא. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי – יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה: בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע, וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא – עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ. וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד: וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ, וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה. (ויקרא י“ב, ב-ה)
על פי האמור בתחילת פרשת ‘תזריע’, לאחר שאישה יולדת בן זכר היא טמאה שבעה ימים. לאחר מכן על היולדת להמתין 33 ימים נוספים שבהם היא טהורה. חישוב פשוט מראה כי סך כל הימים עולה לארבעים, אף שאין התורה מציינת זאת במפורש. לעומת זאת, כאשר אישה יולדת נקבה, מספר ימי טומאתה וגם ימי ההמתנה שלה כפולים מהימים המקבילים ביולדת זכר: שבועיים של ימי טומאה ו־66 ימים של ימי ההמתנה, וביחד הם עולים לשמונים יום. רק לאחר שמסתיימים הימים האלו מותרת היולדת לבוא אל המקדש.
מדוע זמני הטומאה והטהרה של יולדת בת כפולים מאלו של יולדת בן?
הרמב“ן הציע שהכפלת הימים נובעת מכך שיולדת נקבה זקוקה לזמן כפול כדי לשוב למצבה הגופני הקודם. אולם קשה לבסס את ההסבר הזה על המציאות המוכרת לנו, שהרי אין בידינו עדות לכך שהחלמתה של יולדת בת ארוכה באופן מהותי מהחלמתה של יולדת בן.
רד“ץ הופמן הציע שברית המילה ביום השמיני קוטעת את ימי הטומאה, ולכן בלידת זכר מספר הימים מתקצר בחצי. אולם אם כך, היינו מצפים שהתורה תפתח בדיני יולדת נקבה, כמצב ה”רגיל”, ורק לאחר מכן תציג את דין יולדת זכר. זאת ועוד, דווקא שבעת ימי הטומאה של יולדת זכר נראים כמהלך הסטנדרטי, שהרי שבעה ימים הם פרק זמן שכיח בדיני טומאה וטהרה, ובפרט בדיני נידה, שאליהם התורה משווה את היולדת: “…וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא” (ויקרא י“ב, ב). לעומת זאת, לשבועיים של ימי הטומאה ביולדת נקבה אין מקבילה בדיני התורה.
לכן ברצוני להציע הסבר אחר. כמו יום ולילה, קיץ וחורף, ערוּת ושינה, גם טומאה וטהרה הם מצבים טבעיים ומחזוריים. במהלך החיים הגוף יוצר בתוכו חומרים מחוללי חיים, כגון הזרע של הגבר או רירית הרחם הנבנית מחדש בכל חודש, ושעליה יכולים להתפתח חיים ברחמה של האישה. ההיפרדות מאנרגיית החיים היא שיוצרת את הטומאה. כך גם בלידה: אף שמדובר בהבאת חיים לעולם, יש בה היפרדות מחיים, בדמות הוולד שהיה ברחמה של היולדת, והיא היוצרת את טומאת הלידה.
בטומאת מת נאמר: “כָּל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא” (במדבר י“ט, יד), אך בהמשך מתברר שאין הדברים חלים על כל הנמצאים באוהל, שכן כלי סגור אינו נטמא, ורק “כְּלִי פָתוּחַ… טָמֵא הוּא” (פסוק ט“ו). מכאן שאין הטומאה חלה על כל דבר הנמצא באירוע, אלא רק על מה שמבנהו מאפשר את קבלתה.
ייתכן שכאשר נולדת בת – שגם לה כמו לאִימָה יש רחם וגם היא עתידה ליצור בתוכה יצור חי וללדת אותו – המבנה הנשי שלה מאפשר לה לקבל את טומאת הלידה, בדומה לכלי הפתוח שנטמא באוהל המת. לפיכך, גם היא נטמאת בטומאת הלידה. אך מכיוון שמדובר בתינוקת חסרת מעמד עצמי, התורה העבירה את ימי הטומאה והטהרה של הבת אל האם, ולכן ימי הטומאה והטהרה של האם מוכפלים.
לעומת זאת, כאשר נולד בן, שאין לו רחם, אין תהליך הלידה מטמא אותו כלל, בדומה לכלי הסגור שאינו נטמא באוהל המת. לכן, משך הזמן של ימי הטומאה והטהרה של היולדת זכר אינו מוכפל ונשאר באורכו המקורי: שבעה ימי טומאה – כמו ימי הטומאה של הנידה – ו־33 ימי טהרה.
רעיון זה, של העברת אחריות או חיוב מאדם אחד לאחר, איננו זר למקרא. דוגמה לכך ניתן למצוא בדין בעל המפר את נדרי אשתו לאחר שעבר הזמן הקצוב לכך: במקרה כזה האחריות לאי־קיום הנדר עוברת מן האישה אל בעלה, והוא זה שנושא את עוונה. ראו בהרחבה בפרק “הפרת נדרים”.
