האם מועדי ה’ קבועים מיום הבריאה, או שמא נתונים בידי האדם לקבוע את זמנם? שאלה זו עמדה במוקד המחלוקת בין הפרושים לבין כיתות שונות בעם ישראל, ובהן אנשי כת קומראן.
בספר ויקרא התורה מתארת את מועדי ה’:
אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה’ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם. (ויקרא כ“ג, ד)
חז“ל דרשו את המילה “אֹתָם” שכתובה חסר וקראו במקומה: “אַתֶּם” והסיקו מכך שהסמכות לקביעת המועדות נתונה בידי ישראל. כלומר, בית הדין מוסמך לקבוע את תחילת החודש וקביעתו תופסת גם במקרה ששגג, הזיד או הוטעה (תלמוד בבלי, ראש השנה, כה ע“א).
על פניו הלכה זו עומדת בסתירה חזיתית למשמעות הפשוטה של הפסוק שיש לקבוע את מועדי ה’ בזמנם. ואכן, אנשי כת קומראן סברו שמועדי ה’ קבועים ועומדים בשמיים מאז ומעולם, ובני אדם אינם רשאים לשנותם על הארץ.
רעיון דומה – שבו המשמעות ההלכתית אינה נובעת מהעובדות עצמן אלא מהכרעתו של האדם – מופיע גם בתחום אחר לחלוטין: טומאת צרעת.
בנגע הצרעת קיימת תופעה ייחודית שאינה קיימת בטומאות אחרות. מה שמטמא בצרעת איננו הסימן עצמו, אלא המשמעות שניתנת לו על ידי הכוהן: “וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ” (ויקרא י“ג, ג).
עובדה זו היא שמאפשרת לכוהן לצוות לפנות את הבית לפני שהוא בא לראותו (ויקרא י“ד, לו). אם היה מדובר בטומאה אחרת – כגון טומאת מת, לפינוי הבית לא הייתה כל משמעות וכל אשר בבית היה נטמא למפרע. ראו בהרחבה בפרק “אם עץ נופל ביער”.
חז“ל הרחיבו את סמכותו של הכוהן לבחור מה לראות, ומתי לראות:
“לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן” – פְּרָט לְבֵית הַסְּתָרִים… בֶּחָתָן נוֹתְנִין לוֹ שִׁבְעָה יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, לוֹ וּלְבֵיתוֹ וְלִכְסוּתוֹ, וְכֵן בָּרֶגֶל נוֹתְנִין לוֹ כָּל יְמֵי הָרֶגֶל. (ספרא)
ייתכן שמודל זה – שבו משמעות הלכתית נוצרת רק בעקבות הכרעה אנושית – שימש את חז“ל גם בנוגע לקביעת המועדים. ואולם, בניגוד לצרעת – שבה כבר בפשט הכתוב הסמכות נתונה בידי הכוהן – בקביעת המועדים חז”ל הם שהעבירו את הסמכות לאדם, אף שפשט הכתוב מציג את מועדי ה’ כקבועים ועומדים.
בניגוד ללוח השנה השמשי של אנשי כת קומראן – שהיה על פי תפיסתם לוח קבוע ובלתי משתנה מתחילת הבריאה – הלוח של חז“ל התבסס על מולדות הירח, תופעה שאינה תמיד צפויה וברורה.
כמו בצרעת, גם בקידוש החודש ישנה התופעה עצמה ויש את הצורך לזהות את התופעה ולהעניק לה משמעות: בצרעת – הכוהן רואה את הנגע ומטמא את האדם, ובקביעת המועדות – בית הדין שומעים את העדים ומקדשים את החודש.
הדרישה להכרה האנושית – תחילה בזיהוי, ואחר כך במתן משמעות – גורמת לכך שטומאת הצרעת כמו קביעת המועדים אינם אוטומטיים אלא נתונים לקביעת האדם. מכאן עולה תפיסה שלפיה הקדושה אינה רק מציאות שמימית המוטלת על העולם, אלא מציאות שנוצרת מתוך שותפות בין האלוהי לאנושי.
החידוש הגדול של חז“ל, החורג מעבר לדוגמת הצרעת, הוא הרחבת סמכותו של האדם: לא רק לזהות תופעות ולהגיב להן, אלא אף לעצב את המציאות ההלכתית, גם במקרה של טעות ואפילו מכוונת. בכך מועבר עיקרון שנאמר בתורה בעניין הצרעת אל לב החיים הדתיים. קדושת הזמן הופכת מתופעה אימננטית – הקיימת מעצמה – לכזו שמקבלת את תוקפה מהמשמעות שבני אדם נותנים לה.
פודקאסט