וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו, בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה, וְהוֹרִדוּ אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וְכִסּוּ בָהּ אֵת אֲרֹן הָעֵדֻת. וְנָתְנוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וּפָרְשׂוּ בֶגֶד כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה, וְשָׂמוּ בַּדָּיו.
וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת, וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת הַקְּעָרֹת וְאֶת הַכַּפֹּת וְאֶת הַמְּנַקִּיֹּת וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה. וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי, וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ, וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו.
וְלָקְחוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר, וְאֶת נֵרֹתֶיהָ וְאֶת מַלְקָחֶיהָ וְאֶת מַחְתֹּתֶיהָ וְאֵת כָּל כְּלֵי שַׁמְנָהּ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ לָהּ בָּהֶם. וְנָתְנוּ אֹתָהּ וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ אֶל מִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ, וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט.
וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת, וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ, וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו. וְלָקְחוּ אֶת כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ וְנָתְנוּ אֶל בֶּגֶד תְּכֵלֶת, וְכִסּוּ אוֹתָם בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ, וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט.
וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן. וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת כָּל כֵּלָיו אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ עָלָיו בָּהֶם אֶת הַמַּחְתֹּת אֶת הַמִּזְלָגֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקֹת כֹּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וְשָׂמוּ בַדָּיו. (במדבר ד׳, ה–יד (בדילוג))
לפני שהקהתים הגיעו לשאת את כלי המשכן בעת מסע המחנות, כיסו אהרון ובניו את הכלים. בדרך כלל, הכלי עצמו כוסה בבגד עדין, כמו בגד תכלת או בגד ארגמן, ולאחר מכן בכיסוי גס יותר של עור תחש. כיסוי זה שימש כעין ברזנט שהגן מפני פגעי הסביבה – גשם, חול ואבק.
לשולחן, למנורה ולמזבחות היו כלים ששימשו אותם. בדרך כלל הופרדו הכלים המשניים מהכלי שאותו שירתו, והושמו מעל כיסוי הבד העדין שכיסה את הכלי המרכזי, ומתחת לכיסוי עור התחש. אולם כאשר בוחנים את אופן כיסוי הארון והמנורה, מתבררת חריגה מעניינת מן הסדר הכללי.
הארון כוסה באמצעות הפרוכת ולא באמצעות בגד ייעודי. בנוסף, מעל כיסוי עור התחש, כוסה הארון בבגד תכלת, ככל הנראה כדי לסמן חיצונית את הארון מכל שאר הכלים שהיו מכוסים מבחוץ בעור תחש. אך מה הייתה הסיבה לכך שהארון כוסה בפרוכת, ולא בבגד תכלת כיתר הכלים?
בספר שמות אנו מוצאים שתי בחינות בפרוכת. ישנם פסוקים מהם משתמע שתפקידה היה לחלק את המתחם לשני חלקים – קודש וקודש הקודשים (לדוגמה, שמות כ“ו, לא-לה). וישנם פסוקים מהם משתמע שתפקיד הפרוכת היה רק לכסות ולהסתיר את הארון, ולכן באופן עקרוני אוהל מועד היה חלל אחד שכולו קדוש בקדושה אחידה (לדוגמה, שמות מ’, כ-כא). יש לכך השלכות מעניינות על מקום ההתגלות ותפקיד מזבח הקטורת, ראו בפרק “מה היה תפקידו של מזבח הקטורת?”.
השימוש בפרוכת ככיסוי לארון בזמן המסעות מתאים יותר לבחינה השנייה, הרואה את תפקידה של הפרוכת – גם כאשר המשכן עומד – לכסות את הארון ולא ליצור הפרדה בין הקודש, לקודש הקודשים, ולכן אין מתאים ממנה לשמש כיסוי לארון גם במסע המחנות.
המנורה, אף היא חריגה, שכן הכלים לא הופרדו ממנה אלא כוסו עמה בבגד תכלת, מדוע?
בציווי על מעשה המנורה נאמר: “כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה” (שמות כ“ה, לט). ובתיאור עשיית המנורה כתוב: “כִּכָּר זָהָב טָהוֹר עָשָׂה אֹתָהּ וְאֵת כָּל כֵּלֶיהָ” (שמות ל“ז, כד). המפרשים נחלקו האם כלי המנורה היו חלק מכיכר הזהב (רש”י, על פי הפשט), או שמא רק המנורה הייתה עשויה ככר שלם, והכלים לא היו מן המניין של הכיכר אלא נדרש כי ייעשו מזהב טהור (רמב“ן, על פי התלמוד הבבלי במנחות).
העובדה החריגה שלא נעשתה הפרדה בין המנורה לכליה בזמן המסעות מתאימה, אפוא, יותר להבנת רש“י. לפי גישה זו, המנורה וכליה נעשו כולם מכיכר זהב אחת, ונתפשו כבר בשלב עשייתם כיחידה אחת. אם כך, אין פלא שגם בזמן המסע הם נישאו וכוסו יחד. אך בכך מתחדדת השאלה העקרונית: מהו ייחודה של המנורה, שבניגוד לשולחן ולמזבחות, התורה ראתה בה ובכליה מכלול אחד שאינו ניתן להפרדה?
