וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת – עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ … וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת, אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת, לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה. וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים – בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה. וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם – יַקְטִירֶנָּה, קְטֹרֶת תָּמִיד, לִפְנֵי ה’, לְדֹרֹתֵיכֶם … וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה, מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים – אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו, לְדֹרֹתֵיכֶם. קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה’. (שמות ל’, א-י)
כמה מפרשני ימי הביניים, ובהם הרמב“ם ור”י בכור שור סבורים שתפקיד הקטורת היה לבשם את המשכן כדי לכסות על ריחות פחות נעימים שהיו קשורים לתהליך הקרבת הקורבנות. קאסוטו אף מסביר כי: “זמן הקטרת הקטורת נקבע דווקא בשעת הטבת הנרות ובשעת הדלקתם, כנראה מתוך הכוונה שהודות לריח הנעים של הקטורת לא יורגש במשכן ריח לא נעים של פתילות כבות ושל שמן שרוף”.
הפרשנות הזו נראית בעיניי בלתי סבירה. התורה מעניקה חשיבות רבה לקטורת ולמזבח הקטורת. היא אוסרת באיסור חמור לחקות את הקטורת (שמות ל’, לג) ועל מזבח הקטורת היא אומרת – “קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה’” (שמות ל’, י), מה שלא אמרה על השולחן, המנורה ואפילו הארון והכפורת. אם תפקידו העיקרי של מזבח הקטורת התמצה בלשמש סוג של “מטהר אוויר”, ההתייחסות אליו הייתה מן הסתם מאדירה פחות. בהקשר זה מתבקש להזכיר כי ריח הקורבנות שנשרף והפך לעשן מתואר בתורה כריח ניחוח וכנראה לא עורר בעיה.
קשה, אפוא, לראות בקטורת אמצעי טכני חסר משמעות. לפיכך יש לבקש לתפקידה הסבר מהותי יותר הנוגע לעצם המפגש עם נוכחות ה’, והוא שמטרת מזבח הקטורת אינה לבשם את המשכן, אלא ליצור ענן קטורת מְמסך שיאפשר לכבוד ה’ לשכון באוהל מועד. הענן היה המדיום שבו שכן כבוד ה’ במשכן, והמיסוך שיצר הגן על האדם מעוצמת המפגש.
הרעיון שהתגלות ה’ מתרחשת באמצעות ענן חוזר במקומות רבים במקרא. כבר במעמד הר סיני נאמר: “וַיְהִי הַר סִינַי עָשֵׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה’ בָּאֵשׁ” (שמות י“ט, יח). וכן: “וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר” (שמות כ“ד, יח). גם לאחר הקמת המשכן מתוארת השראת השכינה באמצעות ענן: “וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן” (שמות מ’, לד). ואף בחנוכת בית המקדש הראשון נאמר: “וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה’” (מל“א ח’, י), ובהמשך לכך מפרש שלמה את משמעות התופעה: “אָז אָמַר שְׁלֹמֹה: ה’ אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל” (שם, יב).
על רקע זה מתברר תפקידה של הקטורת: יצירת ענן יזום בתוך המשכן, הממסך את ההתגלות ומאפשר את הופעת השכינה מבלי לכלות את האדם הנחשף אליה. זאת ועוד, בתיאור ההכנות לכניסה אל הקודש נאמר במפורש כי הקטרת הקטורת היא המאפשרת את ההתגלות:
וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת – כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת. (ט“ז, ב)
התגלות ה’ באוהל מועד מתוארת בתורה כמתרחשת במקומות שונים. לפי תיאור אחד, מקום ההתוועדות היה בין שני הכרובים (לדוגמה, שמות כ“ה, כב). לפי תיאור אחר, מקום ההתוועדות היה בחללו של אוהל מועד כולו, ללא התייחסות למקום מסוים (לדוגמה, שמות ל’, לו). תיאור שלישי מציב את מקום ההתוועדות בפתח אוהל מועד (לדוגמה, במדבר ט”ז, יח-יט). אם נרצה לקיים את שלושת התיאורים הללו, נוכל לומר שאין סתירה בין הפסוקים, שכן ה’ נועד במקומות שונים – בהזדמנויות שונות ולמטרות שונות:
- התגלות פומבית לעיניי כל העם – נעשתה בעמוד ענן, פתח אוהל מועד.
- נוכחות יום־יומית של כבוד ה’ – בחלל אוהל מועד כולו, האפוף בעשנו של מזבח הקטורת.
- התגלות נדירה ומיוחדת אחת בשנה – בענן הקטורת בקודש הקודשים.
בשני המקרים האחרונים, הענן שבו מתגלה כבוד ה’ אינו ענן אלוהי אלא ענן קטורת מעשה ידי אדם, הנוצר ביוזמת האדם כדי לאפשר את ההתגלות. ההבדל ביניהם הוא שההתגלות בקודש הקודשים הייתה אירוע קצר ואינטנסיבי, אשר דרש מתן כמות גדולה של קטורת בבת אחת, כדי ליצור מיסוך כבד. לעומת זאת, הענן שנוצר בחלל אוהל מועד משריפתה האיטית של הקטורת במהלך היום היה דליל יותר, והספיק כדי לאפשר את המפגש עם נוכחותו התמידית של כבוד ה’ באוהל מועד כולו.
כהערה משלימה, נראה כי הסיבה לכך שזמן הקטרת הקטורת נקבע דווקא לשעת הטבת הנרות היא לצמצם את מספר הכניסות למשכן, ולנצל את ההזדמנות שבה נכנסים לצורך הטבת הנרות גם להקטרת הקטורת – ולא כדי לכסות על ריח לא נעים של פתילות כבויות או שמן שרוף.
