בנוסף ל’משכן אוהל מועד’ שנבנה במרכז המחנה, מספרת לנו התורה על ‘אוהל מועד’ שהיה ממוקם מחוץ למחנה. היה זה אוהל פשוט ולא מפואר ומסיבי כמו המשכן. מבחינות מסוימות הוא היה אנטיתזה למשכן. אנו נתקלים בו לראשונה בספר שמות בפרק ל“ג, מיד לאחר חטא העגל ובאמצע פרשות המשכן וכליו:
וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל, וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה, וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד. וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה’, יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה … וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה, יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה … וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר – לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל. (שמות ל“ג, ז-יא)
אוהל מועד שימש מקום אליו יצאו אל מחוץ למחנה, מחוץ להוויה האנושית, מי שביקשו להתקרב אל ה’. היה זה אוהל בו הם הכינו את עצמם למפגש. אך מקום המפגש עצמו היה בפתח האוהל, בנקודת התפר בין האוהל האנושי לעולם הטבעי שמחוץ לאוהל.
את פתח האוהל כמקום מפגש עם ה’ אנו מוצאים לראשונה בסיפור ביקור ה’ ושני מלאכיו את אברהם: “וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם” (בראשית י“ח, א). המפגש כולו מתרחש פתח האוהל, כאשר שרה נשארת מחוץ למפגש בתוך האוהל (פסוקים ט’-י’).
באוהל מועד שמחוץ למחנה, בניגוד למשכן, ה’ לא נכנס אל האוהל. גם אופי המפגש היה שונה. באוהל מועד שמחוץ למחנה המפגש היה שילוב של רצון חופשי של שני הצדדים. האדם, מבקש ה’ יצא אל מחוץ למחנה, וה’ שרצה במפגש ירד בעמוד ענן. ואילו במקדש שבמרכז המחנה, ה’ שכן דרך קבע והאדם הצטווה לבוא ולהיראות.
אוהל מועד שמחוץ למחנה מתאים לצורת המפגש בין האלוהי לאנושי שמתוארת בסוף פרשת ‘יתרו’:
אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב – לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי … בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי – אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי, לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית – כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ. (שמות כ’, יח-כא)
ה’ לא שוכן במקום מסוים, מקום מושבו בשמיים. גם מקום הפולחן אינו מוגדר למקום ספציפי – הוא יכול להתרחש בכל מקום בו בוחר ה’. המזבח, הוא מזבח אדמה פשוט, בניגוד גמור לפאר וההדר של המשכן האחד שבמרכז המחנה. ואם נעשה מאבנים הוא נעשה מאבנים פשוטות וטבעיות. כל עיבוד אנושי של מקום המפגש בדמות אבני גזית מסותתות מחלל אותו.
לכאורה, לאחר הקמת המשכן המרכזי, האוהל החיצוני כבר אינו רלוונטי. אבל, ייתכן שדווקא המודל שהוא מציג מתאים יותר להוויה שלנו מאז חורבן הבית. המודל של אוהל מועד שנמצא מחוץ למחנה מזכיר לנו שגם ללא מקדש מרכזי, המפגש עם האל אפשרי, אך תלוי ביציאה – החוצה, מהשגרה, מן המחנה.
