בפרשת תּוֹלְדוֹת מסופר על שני סיפורים מרכזיים הקשורים ליחסי יעקב ועֵשו: מכירת הבכורה וגניבת הברכות. בסיפור הראשון, יעקב מנצל את עייפותו של עֵשו השב מן השדה, כדי לקנות ממנו את הבכורה תמורת נזיד עדשים. בסיפור השני, רבקה שומעת שיצחק מתכוון לברך את עֵשו, ומורה ליעקב להתחזות לאחיו כדי לזכות בברכות במקומו. יעקב חושש שמא מעשה המרמה יביא עליו קללה ולא ברכה, אך רבקה מתעקשת ואומרת לו: “עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי” (בראשית כ“ז, יג).
מה חושבת התורה על כך? האם לדעתה המעשים של יעקב היו ראויים?
נראה כי בפרשת ‘וישלח’ מצויים כמה רמזים המלמדים שהתורה עצמה אינה רואה בעין יפה את מעשיו של יעקב – לא את ניסיון קניית הבכורה בנזיד עדשים ולא את גניבת הברכות מאביו.
קל לראות כי יעקב נענש על מעשי המרמה שלו – מידה כנגד מידה. יעקב שנהג ברמייה מצא את עצמו מוקף ברמאים. תחילה רימה אותו לבן, ולבסוף רימו אותו בניו. דבריו של לבן – “לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה” (בראשית כ“ט, כו) – מהדהדים את מעשיו של יעקב עצמו, כאילו אמר לו לבן: “אינני יודע מה מקובל אצלכם, אך אצלנו הבכור קודם”. יעקב רימה את אביו בעורות גדיי עזים על זרועותיו, ובבוא היום בניו רימו אותו בכותונת יוסף הטבולה בדם שעיר עזים – “טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף” (בראשית ל“ז, לג).
יש שיטענו כי יעקב פעל כפי שהיה עליו לפעול – עבירה לשמה שנועדה להגשים את הייעוד האלוהי, גם אם נדרש לשלם עליה מחיר כבד. אולם התורה עצמה מציגה תמונה שונה: מעשיו של יעקב לא היו ראויים, ולא השיגו את מטרתם. בהמשך חייו הבין יעקב שטעה וניסה לתקן את דרכו. טענה זו אבקש לבסס להלן באמצעות חמש נקודות.
1. התעלמות התורה מרבקה בסיפור חזרת יעקב לארץ כנען
התוכנית המקורית של רבקה הייתה שיעקב ישהה אצל לבן זמן קצר – “ימים אחדים” – עד שתשוב חמתו של עֵשו. אז תשלח אליו ותקרא לו לשוב (בראשית כ“ז, מג-מה). ניתן היה לצפות שהתורה תזכיר את רבקה בסיפור חזרתו של יעקב, שכן היא הייתה זו ששלחה אותו לחרן. אך להפתעתנו, אין היא נזכרת כלל. תחת זאת, התורה מספרת על מותה של דבורה, מינקת רבקה (בראשית ל”ה, ח), אך שותקת לחלוטין בנוגע לרבקה עצמה. מדוע?
נראה שבהתעלמות מרבקה התורה רומזת כי לקראת כניסתו לארץ חל ביעקב שינוי שהרחיק אותו מרבקה, אחות לבן, ומההדרכה הלא־ישרה שקיבל ממנה. במובן זה, יעקב לא חזר לרבקה אלא דווקא ליצחק. באי הזכרתה נתקיימו דבריה של רבקה – “עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי” (וראו בהרחבה בפרק: “מדוע התורה מתעלמת מרבקה”).
2. סדר הבנים בקבורת יצחק
בתיאור קבורת אברהם נאמר: “וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו” (בראשית כ“ה, ט). יצחק מוזכר ראשון למרות שהוא הצעיר, מכיוון שהוא בנה של שרה, הגבירה. אבל בתיאור קבורתו של יצחק נאמר: “וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו” (בראשית ל“ה, כט). עֵשו מוזכר לפני יעקב, כדי להדגיש כי למרות מכירת הבכורה וגניבת הברכות, עֵשו הוא עדיין הבכור, ואף יעקב מכיר בכך.
3. רשימת המלכים שבסוף הפרשה
בסיום פרשת ‘וישלח’ מביאה התורה את רשימת המלכים שמלכו בארץ אדום “לפני מְלוֹךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל” (בראשית ל“ו, לא-לט). בכך מדגישה התורה את בכורתו של עֵשו, ששושלת מלכיו קמה ופעלה זמן רב לפני שבישראל עלה רעיון המלוכה.
4. ההתרפסות של יעקב לפני עשיו
לקראת המפגש עם עֵשו וגם במהלכו התרפס יעקב לפני אחיו. הוא שלח לעֵשו מנחה, כינה אותו “אֲדֹנִי” ולעצמו קרא “עַבְדְּךָ”. בהשפעת חז“ל אנו רגילים לחשוב כי כל מַעשיו של יעקב היו מכוונים כדי להינצל מזעמו ולא היה בהם שמץ של אמת.
אולם עלינו לשים לב לכך שיעקב הוא זה שיזם את המפגש הלא־הכרחי עם עֵשו. הוא זה ששלח שליחים עד לשעיר הרחוקה על מנת לספר לאחיו על שובו לארץ (בראשית ל“ב, ד).
עוד יש לשים לב שיעקב כינה את עֵשו “אֲדֹנִי” לא רק כשעמד לפניו, אלא גם בשיחה פרטית עם מלאכיו, כאשר הינחה אותם לקראת מפגשם עם אחיו: “כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו” (בראשית ל“ב, ה) – וכל זאת לפני שנודע ליעקב שעֵשו מגיע למפגש עם ארבע מאות איש ופניו למלחמה.
5. קיום הנדר שנדר יעקב בצאתו לחרן
כאשר יצא יעקב לחרן נדר יעקב נדר:
אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ,
וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ,
וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי – וְהָיָה ה’ לִי לֵאלֹהִים.
וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה – יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים,
וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי – עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ. (בראשית כ“ח, כ-כב)
בחזרתו לבית־אל יעקב אכן הקים מצבה, אבל היכן נתן מעשר?
התשובה המפתיעה היא שהמנחה שנשלחה לעֵשו היא עצמה המעשר שהפריש יעקב! יעקב אמר לעֵשו: “וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי, כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים – וַתִּרְצֵנִי” (בראשית ל“ג, י). על פי מילותיו של יעקב – “כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים” – נתינת המנחה לעֵשו שקולה לנתינתו לאלוהים. לכן, אם יסכים עֵשו לקבל את המנחה, יוכל יעקב לשלם את נדרו.
יעקב השתמש במילים המזכירות את המילים שבהן השתמש בעת שנדר. בפנייתו לעֵשו הוא אומר:
קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ, כִי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל. (בראשית ל“ג, יא)
משפט זה מזכיר את לשון הנדר:
וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי – עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ (בראשית כ“ח, כב)
זאת ועוד, השימוש במילה “בִּרְכָתִי” במקום במילה “מִנְחָתִי” רומז שיעקב מודה שהברכה שברכו אביו במרמה שייכת לעֵשו (אברבנל).
אולם כיצד יכולה נתינת המנחה לעֵשו לקיים את הנדר של יעקב לתת לה’ מעשר מכל?
התשובה היא שמעשר ניתן לבני אדם, ולא ישירות לאל. לדוגמה, המעשר שנתן אברהם למלכי־צדק מלך שלם, לאחר ניצחונו של אברהם על ארבעת המלכים (בראשית י“ד, כ). אמנם, לא נכתב שעֵשו תיפקד ככוהן. אך ניתן לומר שבתקופות קדומות שימשו הבכורות בתפקיד הזה במסגרת המשפחה. ולכן מתוקף תפקידו ומעמדו כבכור, גם אם לא היה ראוי לכך, נתינת המעשר לעֵשו קיימה את החלק השני של הנדר – “וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ”.
ועדיין, העובדה שעֵשו הוא הבכור איננה הופכת אותו בהכרח לַבֵּן הנבחר. ייתכנו גם דגמים אחרים ליחסים בין האחים. לדוגמה, אפשר ששני הבנים ימשיכו יחד את אביהם או שהצעיר הוא זה שיוביל, כפי שבא לידי ביטוי בשיכול ידיו של יעקב על מנשה ואפרים (בראשית מ“ח, יד).
כפי שאנו יודעים, בסופו של דבר היה זה יעקב שהמשיך את מורשתו של אברהם בעוד שעֵשו נדחה. אבל, עובדה זו נבעה ממעשיהם של האחים – לא ממיקומם במשפחה.
