וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים, לְפָנַי תָּמִיד. (שמות כ“ה, ל)
על פי פירושו המוכר של רש“י, לחם הפנים נקרא על שם צורתו המיוחדת – שיש לו דפנות מכאן ומכאן הנקראות “פנים”. חסרונו של הסבר זה הוא שהתורה אינה מציינת בשום מקום שלחם זה היה בעל צורה שונה או מיוחדת. ישנם, עם זאת, פירושים נוספים הנראים קרובים יותר לפשוטו של מקרא:
- תרגום יונתן מפרש “לֶחֶם פָּנִים” – לחמא גוואה, כלומר לחם פנימי, על שם שהוגש בקודש פנימה.
- רשב“ם מסביר שלחם פנים הוא לחם מכובד ונאה, כשם שנאמר על חלקה של חנה: “וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם” (שמו“א א’, ה).
- ראב“ע מפרש את הביטוי “לֶחֶם פָּנִים” לפי ההמשך – “לְפָנַי תָּמִיד”, כלומר לחם הנמצא תמיד לפני ה’.
ואפשר אולי להציע הסבר נוסף: הביטוי “ראיית פני ה’” מציין במקרא את עצם המפגש עם ה’, כמו שנאמר בעלייה לרגל: “שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ” (דברים ט“ז, טז); וכמו במעמד הר סיני – “פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה’ עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ” (דברים ה’, ד); וכן נאמר על משה – “וְדִבֶּר ה’ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים” (שמות ל“ג, יא). ואם כן, “לֶחֶם פָּנִים” הוא לחם של מפגש פנים אל פנים עם ה’, שהרי הוא מוגש באוהל מועד – אוהל ההתוועדות עם ה’.
ומצאנו גם אכילת לחם בהקשר של מפגש עם ה’, כמו שנאמר: “וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים” (שמות י“ח, יב). כך גם לחם הפנים נאכל על ידי הכוהנים – נציגי העם – לפני ה’ (ויקרא כ”ד, ה-ט).
