מדוע נעים מחוגי השעון “עם כיוון השעון”, כלומר בתנועה מעגלית הנעשית מלמעלה לכיוון ימין? הסיבה לכך היא שזהו הכיוון שעושה הצל של שעון השמש במהלך היום. השמש זורחת במזרח, נעה דרך הדרום ושוקעת במערב. ולכן, בבוקר הצל פונה מערבה, בצהרים, נוטה צפונה ובערב פונה למזרח. אלא שהדבר הזה נכון רק בחצי הכדור הצפוני. בדרום כדור־הארץ הצל של שעון השמש נע נגד כיוון השעון, מכיוון שהשמש נעה מהמזרח למערב דרך הצפון. אך מכיוון שאת השעונים המכניים המציאו באירופה, כיוון השעון נקבע לפי חצי הכדור הצפוני ולא הדרומי. כיוון השעון, אם כן, אינו עובדה טבעית אלא מוסכמה תרבותית שנקבעה לפי נקודת מבט מסוימת – ובדיוק כך פועלת גם שפת הכיוונים במקרא.
ואיך כל זה קשור לרוחות השמיים המתוארות במשכן?
הצד הדרומי במשכן מכונה בתורה “פְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה” (שמות כ“ו, יח; כ”ז, ט; ל“ו, כג; ל”ח, ט). כאשר הפנים הם קדימה – למזרח, הדרום נמצא בימין ולכן המילה “תֵּימָנָה” – כלומר ימין – מתאימה לתיאור צד דרום, כפי שמסביר הרמב“ן: “ויקראו לדרום ימין, ולצפון שמאל, בכנוי האדם הפונה למזרח” (שמות כ“ו, יח). אולם הביטוי “נֶגֶב תֵּימָנָה” בהקשר של המשכן נשמע צורם מכיוון שהמשכן הוקם במדבר סיני, ושם הנגב הישראלי נמצא דווקא בצפון.
יש הרואים בכך דוגמה לאנכרוניזם במקרא, של סופר כוהני הכותב בירושלים מאות שנים מאוחר יותר. אולם אפשר להבין ש“נגב” שימשה בעברית כבר בתקופה קדומה כמילה נרדפת לדרום.
המסורת המקראית משקפת תודעה של זיקה עברית מוקדמת לארץ כנען, כפי שעולה מסיפורי האבות ומדברי יוסף במצרים על “ארץ העברים” שממנה נגנב (בראשית מ’, טו). מתוך תודעה זו זוהה הדרום עם ה“נגב”, האזור היבש שבדרום הארץ, וכיוון זה נותר כך גם מחוץ לארץ כנען – ובכך יש להבין גם את לשון תיאור המשכן: “פאת נגב תימנה”.
אולם יש המשערים כי המילה “נגב” קשורה בשיכול אותיות למילה “ג’נוב” (جنوب) בערבית, שמשמעותה רוח דרומית. ואם כך, “נגב” הוא בראש ובראשונה מונח כיווני שמשמעו דרום, והחבל הקרוי נגב נקרא כך בשל מיקומו הדרומי ולא להפך. הבנה זו מסירה כל קושי מן הביטוי “פאת נגב תימנה” גם בהקשר של מדבר סיני, שכן “נגב” אינו מתייחס לאזור הנגב הארץ־ישראלי, אלא לכיוון דרום כשלעצמו.
