בפרק י“ח של ספר ויקרא מתארת התורה את מעשי ארץ מצרים וארץ כנען במילים חריפות: היא מכנה אותם תועבות, מתארת אותם כמטמאים ומציינת כי בגללם הארץ מקיאה את יושביה. הרושם המתקבל הוא שמדובר במעשים מושחתים במיוחד. בין השאר מונה הפרק איסורים כמו נשיאת אחות, נשיאת שתי אחיות ונשיאת דודה.
הבעיה היא שמעשים אלו מוכרים מסיפורי האבות ואינם מוצגים כפסולים. אברהם נשא את אחותו (בראשית כ’, יב), יעקב נשא את לאה ורחל שהיו אחיות ואפילו משה הוא תולדה של קשר שנאסר לימים, שהרי אביו, עמרם, נשא את יוכבד דודתו (שמות ו’, כ). כיצד ייתכן שהתורה רואה במעשים אלו תועבה בעוד שגדולי אבות האומה הישראלית לא נמנעו מכך?
כדי להשיב על השאלה, יש לברר תחילה אם כל האיסורים שבפרק שייכים לאותה קבוצה ואם כולם מתוארים כתועבה. עיון במבנה הפרק מלמד שלא. הבחנה זו תסייע תחילה להבין את המקרים של אברהם ועמרם; לאחר מכן יהיה צורך לדון בנפרד במקרה של יעקב.
המפתח לתשובה הוא ההבחנה בין איסורי השארים, כלומר האיסורים הנובעים מקרבת משפחה בין האיש לאישה, לבין האיסורים המיניים האחרים.
הפסקות ה“פרשה הסגורה” מחלקות את הפרק לשלוש יחידות עיקריות, ואת היחידה האחרונה אפשר לחלק, על פי תוכנה, לרשימת איסורים ולדברי סיכום. כך מתקבלים ארבעה חלקים:
- פתיחה: אזהרה כפולה שלא ללכת בחוקות מצרים וכנען, וציווי לשמור על חוקי ה’ (פסוקים א’-ה’).
- איסורי השארים: רשימה של קרובי משפחה שאסור לקיים עמם יחסים (פסוקים ו’-ט“ז).
- איסורים נוספים: רשימה הכוללת אישה ובתה, נשיאת שתי אחיות, משכב זכר ומשכב בהמה (פסוקים י“ז-כ”ג).
- סיכום ואזהרה: אזהרה שלא להיטמא במעשים שבהם נטמאו הגויים יושבי הארץ (פסוקים כ“ד-ל’).
איסורי השארים נפתחים בכותרת: “אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה” (פסוק ו’). בהתאם לכותרת זו, האישה אסורה מחמת קרבתה המשפחתית אל האיש. לעומת זאת, האיסורים לקחת אישה ובתה או שתי אחיות, המופיעים ב“איסורים נוספים”, אינם נובעים מכך שאותן נשים הן שאר בשרו של האיש, אלא מן הקשר שבין שתי הנשים ומן הצירוף ביניהן.
נשים לב כי כינויי הגנאי וההערכה, כגון “זימה”, “חילול”, “תועבה” ו“תבל”, מופיעים רק בקבוצת ה“איסורים הנוספים”. לעומת זאת, באיסורי השארים אין תוספת של כינוי כגון “תבל”, “זימה” או “תועבה”.
איסורי השארים כוללים איסורים שהיו מקובלים ככל הנראה מאז ומעולם על כלל האנושות, כמו האיסור לקיים יחסים עם האם, ולצדם הרחבות של מעגל הקרובים האסורים, שניתנו רק לישראל ורק לאחר כריתת הברית בסיני. העובדה שהמקרא מספר ללא הסתייגות על נישואי אברהם ושרה ועל נישואי עמרם ויוכבד מחזקת את האפשרות שאיסור אחות מן האב ואיסור הדודה היו בין ההרחבות הללו.
פתיחת הפרק מכינה לקראת שתי קבוצות האיסורים. היא מזכירה לגנאי את מעשה ארץ מצרים וארץ כנען (פסוק ג’), ובכך מכינה לקראת רשימת האיסורים הנוספים, המיוחסים בהמשך לגויים יושבי הארץ. ואילו הציווי לעשות ולשמור את משפטי ה’ וחוקיו (פסוקים ד’-ה’) מכין לקראת איסורי השארים, שחלקם הם חוקים חדשים שניתנו לישראל לאחר כריתת הברית.
את דברי הסיום של הפרק, המדברים על טומאה ותועבות, אפשר להבין כמוסבים על האיסורים הנוספים שנמנו מיד לפניהם, ולא על איסורי השארים שביחידה הקודמת, שכן דווקא בקבוצת האיסורים הנוספים מופיעים במפורש כינויים כגון “זימה”, “תועבה” ו“תבל”.
חלוקה זו יכולה להסביר את המקרים של אברהם ושרה ושל עמרם ויוכבד. לפי הצעה זו, הקשרים שקיימו היו מותרים קודם מתן תורה ורק לאחר מכן נכללו במעגל איסורי השארים. אך חלוקה זו עדיין אינה מסבירה כיצד נשא יעקב שתי אחיות – איסור הנמנה עם האיסורים הנוספים, שביניהם מופיעים כינויי גנאי חריפים כגון “תועבה” ו“זימה”. אם מדובר באיסורים מתועבים, מדוע התורה אינה מבקרת את יעקב שנשא שתי אחיות?
אף שהאיסור לקחת שתי אחיות נמנה עם האיסורים הנוספים, הוא עצמו אינו מלווה בכינוי חריף כגון “תועבה” או “תבל”. נראה שהסיבה לכך היא שנשיאת שתי אחיות אינה מוצגת כתועבה מינית אלא כבעיה מוסרית, כפי שהכתוב עצמו מסביר: “וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר” (פסוק י“ח). כלומר, האיסור נועד למנוע מצב שבו שתי אחיות, שבדרך כלל אוהבות זו את זו, נעשות צרות זו לזו (ראו Brown-Driver-Briggs, ערך צָרַר).
יעקב לא ביקש מלכתחילה לשאת שתי אחיות. הוא ביקש לשאת את רחל בלבד, ורק בעקבות מרמת לבן נקלע למצב שבו לאה כבר הייתה אשתו. התורה אינה מתארת אותו אפוא כמי שיזם נישואים לשתי אחיות, אלא כמי שנאלץ להתמודד עם מצב שנכפה עליו. בנסיבות שנוצרו לא היה סביר לדרוש ממנו לוותר על רחל, שלמענה עבד ושאותה ביקש לשאת; נשיאתה לצד לאה הייתה אפוא הרע במיעוטו. בכך מובן מדוע התורה אינה מבקרת אותו.
עם זאת, סיפור יעקב ממחיש היטב את טעמו של האיסור. נשיאת רחל לצד לאה אכן הפכה את שתי האחיות לצרות זו לזו והולידה ביניהן קנאה ומאבק. השלכותיו הקשות של המצב מדגימות אפוא בדיוק את הבעיה המוסרית שממנה מזהיר האיסור.
