וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל, וַיֹּאמֶר: אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל – בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה. וַיֹּאמֶר לָבָן: טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר, שְׁבָה עִמָּדִי. וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן: הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ. וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה. וַיְהִי בָעֶרֶב, וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו – וַיָּבֹא אֵלֶיהָ … וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה. וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי, הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי? וַיֹּאמֶר לָבָן: לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה. (בראשית כ“ט, יח-כו)
כיצד ייתכן שיעקב לא גילה שהאישה שאיתו אינה רחל אהובתו? ומדוע הסכימה לאה לשתף פעולה עם לבן בהונאת יעקב? התשובה לשתי השאלות נעוצה באותו אירוע – המשתה שערך לבן.
יעקב הציע ללבן לעבוד שבע שנים תמורת רחל, והקפיד לנסח את דבריו: “בְּרָחֵל – בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה” – ביטוי שהפך דוגמה לניסוח שאינו משתמע לשתי פנים. לעומת זאת, תשובתו של לבן הייתה מעורפלת: “טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר – שְׁבָה עִמָּדִי”. לבן לא אישר במפורש את ההצעה אלא רק ציין שאין לו התנגדות עקרונית לתת את בתו ליעקב, והותיר את ההסכמה פתוחה לפרשנות. הוא גם לא התייחס כלל לתנאי העבודה והסתפק באמירה כללית: “שְׁבָה עִמָּדִי”.
אין ספק שלבן רימה את יעקב, אך עשה זאת במסגרת נרטיב שהיה מובן לסביבתו. התורה מתארת כיצד ביום החתונה כינס לבן את כל אנשי המקום ועשה משתה. בבוקר למחרת, כאשר גילה יעקב שהייתה זו לאה, התעמת עם לבן ואמר לו: “מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי? הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ – וְלָמָּה רִמִּיתָנִי?”. לבן השיב לו: “לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה”.
במשפט הזה יש רמז למעשה הרמאות של יעקב הצעיר, שניסה לקבל את ברכת אחיו הבכור, וכאשר לבן אומר “לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ” הוא רומז באירוניה שבמקום שממנו מגיע יעקב, דבר כזה דווקא כן נעשה.
אולם גם במובן הגלוי והראשוני, מטרתו של לבן במשפט הזה היא להסביר את מעשיו. השימוש של לבן במילה “במקומנו” משקף נורמה חברתית שהייתה מובנת לאנשי המקום שנאספו אל המשתה. מנקודת מבטם, מעשהו של לבן היה הגיוני: לאה, כאחות הבכורה, אמורה הייתה להינשא תחילה, ורק אחריה תוכל רחל להינשא. סביר להניח שזהו הסיפור שלבן הציג לאנשי מקומו בעת שהזמין אותם לנישואי בתו, וכך הציג את הדברים גם לבנותיו. לכן, כאשר לבן הביא את לאה אל יעקב באותו ערב, היא האמינה שהיא עומדת להינשא לו.
אך כיצד ייתכן שיעקב לא הבחין שמדובר בלאה ולא ברחל אהובתו? האם לא הכיר את קולה לאחר שבע שנות שהות בבית לבן? האם לא פנה אליה בשמה? האם לא שוחח עמה? האם לא שאל לשלומה?
תשובה אפשרית לשאלה זו מציע אחד מפרשני המקרא הקדומים ביותר, יוספוס פלביוס (37-100 לסה“נ) בספרו קדמוניות היהודים: “כי מטעם היין ומחשכת הלילה לא ידע כי לאה היא” (א, יט). פלביוס מתבסס על המשתה שנערך באותו היום, וטוען כי יעקב לא הבחין בזהותה של לאה משום חשכת הלילה ומפני שהיה שתוי. לרעיון זה ניתן למצוא גם סימוכין נוספים.
השימוש של התורה במונחים “צעירה ובכירה”, בסיטואציה מינית שבה הגבר אינו במודעות מלאה, עשוי להתכתב עם סיפור לוט ובנותיו, שבו הן מכונות הבכירה והצעירה, כפי שנאמר: “וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה: אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ. לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ” (בראשית י“ט, לא-לב). בשני הסיפורים, היין משמש ככלי ליצירת מצב של טשטוש חושים, שבו מתקיימים יחסי מין מתוך מטרה להשגת תוצאה רצויה.
נקודה נוספת שראויה לתשומת לב היא האופן שבו נפגשו יעקב ולאה בליל הכלולות. בדרך כלל, במעשה הנישואין, הגבר הוא הדומיננטי. אמנם, במקרה של בת צעירה, האב הוא זה שנותן את בתו לאיש, אך החתן הוא זה שלוקח את האישה אליו אל האוהל. לדוגמה, כאשר הביא העבד את רבקה, היה זה יצחק שהביא אותה אל האוהל, ולא העבד: “וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה” (בראשית כ“ד, סז). לעומת זאת, במקרה של לאה, לבן הוא זה שהביא את לאה אל אוהל יעקב, ולא יעקב: “וַיְהִי בָעֶרֶב, וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו” (בראשית כ“ט, כג).
הפסיביות יוצאת הדופן של יעקב בסיטואציה זו מתאימה להצעתו של פלביוס, שלפיה יעקב חזר לאוהלו כשהוא עייף או שתוי, ולאה הובאה אליו כאשר היה במצב של טשטוש או חוסר מודעות, ולכן, רק בבוקר גילה שלבן רימה אותו. פסיביות דומה תתגלה גם בהמשך, בסיפור הדודאים, כאשר רחל ולאה יקבעו ביניהן למי יבוא יעקב בלילה, ולאה תצא לקראתו ותאמר לו: “אֵלַי תָּבוֹא” (בראשית ל’, יד-טז).
יעקב הצעיר, שניסה לנצל את עיוורונו של אביו כדי לקבל את הברכות במקום אחיו הבכור, מצא את עצמו עיוור בעצמו – מטושטש ממשתה היין – ומקבל את הבכירה במקום הצעירה שביקש.
