וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר: הַעְתִּירוּ אֶל ה’ וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַה’. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה: הִתְפָּאֵר עָלַי, לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצֲפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה? וַיֹּאמֶר: לְמָחָר. וַיֹּאמֶר: כִּדְבָרְךָ, לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה’ אֱלֹהֵינוּ, וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה. וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה, וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה’ עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה. וַיַּעַשׂ ה’ כִּדְבַר מֹשֶׁה, וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן הַבָּתִּים מִן הַחֲצֵרֹת וּמִן הַשָּׂדֹת. וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם, וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ. (שמות ח’, ד-י)
לאחר שעלו הצפרדעים מהיאור וכיסו את כל ארץ מצרים, פנה פרעה אל משה ואהרן וביקש מהם לבקש מה’ להסירן והבטיח בתמורה לשלח את העם (שמות ח’, א-ד). בתשובתו הציע משה לפרעה לקבוע “לְמָתַי” יבקש מה’ להכרית את הצפרדעים (פסוק ה’). הייתה זו הפעם היחידה בעשר המכות שמשה הציע הצעה מעין זו. במקרים דומים, כמו במכות הערוב, הברד והארבה, כאשר פרעה ביקש להפסיק את המכה – משה נענה לבקשה אך לא אפשר לו לקבוע את העיתוי.
במכות אחרות, כמו הערוב, הברד והארבה, הפנייה אל ה’ להסרת המכה כונתה תמיד “עתירה”. כך ביקש פרעה: “הַעְתִּירוּ אֶל ה’” (שמות ח’, ד; ט’, כח); “וְהַעְתִּירוּ לַה’ אֱלֹהֵיכֶם” (שמות י’, יז). גם משה עצמו פנה אל ה’ בלשון זו: “וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל ה’” (שמות י’, יח). לעומת זאת, במכת הצפרדע נדרש משה לצעקה: “וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה’”.
הסיבה לשינוי הייתה, כפי שהסביר ראב“ע, שהצעתו של משה לפרעה לא נעשתה בתיאום עם ה’. משום כך נזקק משה לצעקה כדי לבקש מה’ להסיר את הצפרדעים בעיתוי שביקש פרעה.
הצעתו של משה העמידה את ה’ במצב שבו נדרש לקיים את דברי שליחו כדי שלא ייפגע מעמדו מול פרעה. בנוסף, לשון הצעתו של משה לפרעה הייתה נגועה בנימה של חשיבות עצמית. אמנם ההצעה דיברה על מתי יבקש משה מה’ להסיר את הצפרדעים, אולם ניסוח ההצעה: “הִתְפָּאֵר עָלַי” יכול היה להתפרש כאילו משה הוא זה שקובע. כאילו הוא זה שבכוחו להכרית את הצפרדעים בעיתוי שיבחר פרעה. כאילו ה’ עובד אצל משה – גם אם במובן של צדיק גוזר וה’ מקיים.
בתום מכת הערוב והארבה התורה מדגישה שלא נשאר מהם אחד. בערוב נאמר: “וַיַּעַשׂ ה’ כִּדְבַר מֹשֶׁה, וַיָּסַר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ – לֹא נִשְׁאַר אֶחָד” (שמות ח’, כז). ובמכת הארבה נאמר: “לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם” (שמות י’, יט). ואילו במכת צפרדע קרה ההפך, הצפרדעים נשארו במצרים ונצברו בערמות שהבאישו את כל הארץ.
הישארות הצפרדעים, גם אם מתים, סתרה את הבטחתו של משה לפרעה. שהרי, פעמיים הזכיר משה שהצפרדעים יישארו רק ביאור (בפסוקים ה’ וז’). ואילו בתיאור הביצוע, מוזכר שהצפרדעים נשארו בארץ ואין התייחסות להישארותם/הימצאותם ביאור (פסוק ט’).
ייתכן שהשארת הצפרדעים בארץ בניגוד להבטחתו של משה שיחזרו ליאור הייתה הדרך בה בחר ה’ להגיב לעצמאות היתרה של משה. מצד אחד ה’ עשה כדבר שליחו והכרית את הצפרדעים. אך מצד שני, הותיר אותם בארץ, כדי להראות למשה את מורת רוחו מהחופש שלקח לעצמו להציע לפרעה הצעה שלא על פי ציוויו. העובדה שהצפרדעים מתו בהמוניהם ולא חזרו ליאור – שהוא ביתם הטבעי – הייתה תופעה על־טבעית, ולכן נתפסה בצדק על ידי פרעה כמעשה ה’ שנענה לבקשתו. אולם בעת ובעונה אחת רמזה למשה כי חרג מסמכותו.
למוות ההמוני של הצפרדעים הייתה גם משמעות סמלית. הצפרדע במצרים הקדומה הייתה סמל לפוריות, לשפע ולחיים. מותן של הצפרדעים – סמלי הפוריות והחיים – והבאשת הארץ שלאחריו, רמזו לפרעה ולעבדיו כי ההתנגדות לבקשת ה’ לא תוביל אלא לחורבנה של מצרים.
