וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים, כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ: חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב, וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה’. וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ: תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים – הֵבִיאוּ. כָּל מֵרִים, תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת, הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה’, וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה – הֵבִיאוּ. וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב – בְּיָדֶיהָ טָווּ, וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה: אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ. וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה – טָווּ אֶת הָעִזִּים. וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ: אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם, וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים – לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן. וְאֶת הַבֹּשֶׂם וְאֶת הַשָּׁמֶן – לְמָאוֹר, וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה’ (שמות ל“ה, כב-כט)
התורה מדגישה באופן מיוחד את השתתפות הנשים בהקמת המשכן ואת הערכתה הרבה לתרומתן, חוכמתן ונדיבות ליבן. היא מספרת שאת הכיור עשו מנחושת המראות שנתרמו על ידי הנשים שצבאו פתח אוהל מועד (שמות ל“ח, ח). היא מספרת שהנשים היו אלו שנדבו את ליבן ותרמו את תכשיטיהן תחילה ורק אח”כ הצטרפו אליהן הגברים (שמות ל“ה, כב). היא מתארת את הנשים החכמות אשר טוו את התכלת והארגמן תולעת השני ואת השש, ואת הנשים אשר טוו בחוכמה את העיזים (שמות ל”ה, כה-כו). והיא חוזרת ומסכמת שגברים ונשים כאחד נדבו את ליבם ותרמו את תרומתם למלאכת המשכן (שמות ל“ה, כט).
עם זאת, נראה שהתורה הגבילה את תפקידן של הנשים לשלב ההכנה בלבד – לאיסוף ועיבוד ראשוני של חומרי הגלם – ומנעה מהן להשתתף בפועל בעשיית המשכן וכליו. מדוע?
הציווי על מלאכת המשכן נחלק לשני שלבים: תחילה נדרשו כל נדיב לב, גברים ונשים להביא את תרומת החומרים – זהב, כסף, נחושת וכדומה (שמות ל“ה, ה-ט); לאחר מכן נקראו חכמי הלב לבוא ולעשות את המשכן וכליו (שמות ל”ה, י-יט). ואכן, גם הביצוע מתואר בשני שלבים: בשלב הראשון הביאו האנשים והנשים את תרומותיהם (שמות ל“ה, כב-כט), ובשלב השני בצלאל ואהליאב יחד עם החכמים עשו את המלאכה – אך בשלב זה כבר לא נזכרת עוד השתתפות נשית.
כאמור, הנשים מוזכרות ובהרחבה בחלק הראשון של ההכנה אך אינם מוזכרות כלל בחלק השני של העשייה, למרות שחלק מהמלאכות המתוארות שם נעשו באופן מסורתי על ידי נשים. אפילו מלאכת הטוויה, שבוצעה על ידי נשים בתבונה רבה, מוזכרת באופן מלאכותי כחלק מאיסוף חומרי הגלם – ולא כחלק מעשיית הכלים עצמם, אף שהיא חלק אינטגרלי מתהליך הייצור והעשייה.
העברת טווית החוטים של הנשים ממקומה הטבעי – כחלק מעשיית הכלים, אל שלב איסוף החומרים, מלמדת אותנו שלמרות ההערכה הרבה לתרומתן, נדיבות ליבן וחוכמתן של הנשים, הן לא היו שותפות לעשיית הכלים עצמם. מלאכתן הסתכמה בשלבים הראשוניים של עיבוד החומר – בטווית החוטים – וגם זו שולבה כחלק מאיסוף חומרי הגלם. מה הסיבה לכך?
בתרבויות האליליות שסבבו את ישראל, האלים היו מיניים. היו אלים והיו אלות, והיו להם בנים ובנות. לדוגמה, לאל – ראש הפנתיאון הכנעני – הייתה בת זוג בשם אשרה והיו להם שבעים בני אלים. בהתאמה, במקדשים האליליים היו לצד כוהנים גם כוהנות ואף כוהנות גדולות. הכוהנים היו משרתים את האלים ואילו הכוהנות – את האלות.
גם בישראל היו זמנים בהם היו עובדי אלילים ישראליים שעבדו את אשרה וראו בה בת זוג של ה’. ככל הנראה, זהו מקור האיסור: “לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ – אֵצֶל מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ” (דברים ט“ז, כא). בתנ”ך ניתן למצוא התייחסות מיוחדת לנשים שהיו קשורות לפולחן האשרה. בספר מל“א מסופר על מעכה, אימו של אסא שעשתה מפלצת לאשרה (ט”ו, יג). ובספר מל“ב מסופר על – “בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית ה’, אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה” (מלכים ב׳ כ״ג, ז). כלומר, על נשים אשר ארגו בגדים לפסל האשרה.
נראה אפוא שהתורה ביקשה לנתק כל זיקה אפשרית בין עבודת המשכן לבין אותם פולחנים אליליים ומיניים שהיו מקובלים באותה תקופה, ולמנוע מנשים להיות קשורות באופן ישיר לעבודת המשכן, אם ככוהנות ואם בעשיית המשכן וכליו. לכן גם את מלאכות האריגה, התפירה והרקמה – שבאופן מסורתי נעשו על ידי נשים – העבירה התורה לתחום אחריותם של חכמי הלב, בראשם בצלאל ואהליאב. ותרומת הנשים הועברה לתחום ההכנה בלבד, עד לשלב טווית החוטים.
כך, מתוך הערכה רבה לתרומתן ולחוכמתן של הנשים, אך גם מתוך מגמה ברורה להיבדל מהפולחן האלילי המיני, הגבילה התורה את השתתפותן של הנשים במלאכת הקודש – וקבעה שמלאכת עשיית הכלים, בגדי הכהונה ועבודת המשכן תיעשה בידי גברים בלבד.
