ספר שמות נפתח במילים: “וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה”, ובארבעה־עשר הפסוקים הראשונים הוא חוזר על הביטוי “בני ישראל” בסך הכול חמש פעמים (שמות א’, א-יד). ואולם החל מפסוק ט“ו משתנה לשון הכתוב: התורה חדלה לדבר על “בני ישראל” ומכנה אותם “עברים”. מדוע דווקא ברגע שבו מתחילה גאולתם של בני ישראל, בוחרת התורה לכנותם בשם אחר – “עברים”?
סיפור יציאת מצרים הוא לכאורה סיפור לאומי ישראלי. הוא מספר על משפחה של שבעים איש שירדו למצרים, השתעבדו בה ולבסוף יצאו לחירות. אולם ליציאת מצרים יש משמעות החורגת מגאולתו של עם ישראל ונושאת בשורה לכלל האנושות.
אחד הביטויים הבולטים לאופיו האוניברסלי של סיפור יציאת מצרים הוא תיאור הצלתם של ילדי ישראל בכלל ושל משה בפרט. על פי הפשט (ראו בפרק “בזכות נשים צדקניות”), הביטוי “המיילדות העבריות” מתייחס למיילדות העבריות – כלומר, למיילדות מצריות שיראו את ה’ וסירבו למלא את צו המלך להמית את הזכרים. גם משה חב את חייו לבת פרעה, שחמלה על הילד העברי וגידלה אותו כבנה. כך כבר בראשית הסיפור נרמז שההתנגדות לעוול היא עיקרון מוסרי הנוגע לכל בני האדם.
המונח “עברי” נושא בראש ובראשונה משמעות אתנית – בני העם שאליו התייחס “אברהם העברי”. משפחת יעקב הישראלית הייתה חלק מקבוצה אתנית רחבה יותר – העִבְרִים – שחיו כבר בתקופתו של יוסף בארץ כנען, באזור שנקרא “ארץ העברים”, כפי שמשתמע מדבריו של יוסף לשר המשקים: “כי גנֹב גנבתי מארץ העברים” (בראשית מ’, טו). לפיכך, מובן מדוע המצרים כינו אותם “עברים” ולמה משה ואהרן הציגו את ה’ בפני פרעה כ“אלוהי העברים” ולא כ“אלוהי ישראל”.
אולם בכך אין כדי להסביר מדוע התורה עצמה, מנקודת מבטה כמספרת הסיפור, מכנה את בני ישראל “עברים” ולא “ישראלים”: מדוע היא מדברת על “הַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיּוֹת” (שמות א’, טו), ומדוע היא מספרת שמשה ראה “שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים” (שמות ב’, יג) – ולא “ישראלים”.
נראה שכאשר התורה מציגה את בני ישראל כ“עברים”, היא מרחיבה את המונח מעבר לשיוך האתני, ומעניקה לו משמעות דתית־ערכית. שורש המשמעות הזו טמון בהמשכיות האמונה באל אחד, שהחלה עוד לפני אברהם ולפני היווצרותו של עם ישראל.
על פי המקרא, ה’ בחר באברם העברי וציווה עליו ללכת אל ארץ כנען. יעקב, נכדו של אברהם, נקרא גם ישראל, וצאצאי בניו – שנים עשר השבטים – הפכו ברבות השנים לעם ישראל.
ואולם יחסיו של ה’ עם בני האדם לא התחילו באברם העברי, ואינם מסתיימים בעם ישראל. ה’ היה אלוהיו של אדם הראשון, של נֹח ושל בנו שם. ה’ היה אלוהי עֵבֶר, נכדו של שם, ובהמשך – אלוהי כל העִבְרִים – שנים רבות לפני שעם ישראל נוצר והתהווה במצרים.
רעיון זה מקבל ביטוי בדברי יונה:
עִבְרִי אָנֹכִי – וְאֶת ה’, אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲנִי יָרֵא. (יונה א’, ט)
המונח “עברי” בדבריו של יונה אינו מתמצה בזיהוי אתני אלא מבטא זהות של יראת ה’ ונאמנות מוסרית. הכינוי “עברי” הופך אפוא לסמל של זהות אמונית אוניברסלית – כל מי שמתרחק מן האלילות ומן העוול ובוחר ללכת בדרך ה’ – לעשות צדקה ומשפט.
לפיכך, כאשר התורה מתארת את הדמויות בסיפור יציאת מצרים כעבריות ומתארת את ה’ כאלוהי העברים, היא מבקשת להרחיב את נקודת המבט: גאולת מצרים איננה רק סיפורם של בני ישראל – צאצאי יעקב – אלא גם סיפורם של כל ההולכים בדרך ה’, ממשיכי דרכם של נֹח, שֵׁם, עֵבֶר ואברהם.
