וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר: בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם – אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. (שמות א’, טו-יז)

בתחילת פרשת “שמות” התורה מספרת על חששו של העם המצרי מפני בני ישראל, וכיצד פרעה ניצל את הפחד הזה כדי לשעבד את בני ישראל במצרים. אולם פרעה לא הסתפק בכך ודרש מהמיילדות להרוג את הבנים העבריים; וכשזה לא צלח, נתן הוראה לכל עמו: “כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן” (שמות א’, כב). כך גייס פרעה את העם המצרי כולו נגד בני ישראל, אך בתוך דיכוי אלים זה התגלו דמויות נשיות שהתנגדו לעוול ופעלו באומץ על פי מצפונן.

כמה מפרשים, ובהם יוספוס פלביוס והאברבנאל, סבורים כי “המיילדות העבריות” היו למעשה מצריות יראות אלוהים, שהתעלו מעל גבולות לאומיים ובחרו בערכי מוסר אוניברסליים של הצלת חיים. שד“ל מסביר כי לא סביר שפרעה יצווה על ישראליות להרוג את בני עמן ויצפה שלא יגלו זאת. שד”ל מצטט את תלמידו, ר’ יעקב חי פארדו, שאומר כי העובדה שהתורה מציינת “וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים” מוכיחה שהיו מצריות, שהרי אילו היו עבריות, היו מחיות את הילדים מאהבת עמן. המיילדות שמרו על צלם אנוש ועל האחווה האנושית ולא עשו כדבר פרעה. הן היו חלק מן המערכת, אך בחרו באומץ לפעול בניגוד לה.

בהמשך (שמות ב’, א-י) התורה מספרת על לידתו של ילד מבית לוי, שמאוחר יותר מתגלה כמשה. אימו, שלא יכלה עוד להסתירו, נאלצה לשים אותו בתיבה על שפת היאור, בתקווה שמישהו יחמול עליו. בת פרעה שלחה את אמתה להביא את התיבה, וכשראתה את הילד הבוכה חמלה עליו ואימצה אותו, אף שידעה כי הוא מילדי העבריים שאביה ציווה להרוג. היא אף נענתה להצעת אחותו של הילד להביא מינקת עברייה ושילמה לה על כך – מעשה יוצא דופן בעבור בת מלך, בעולם שבו העבריים היו עבדים חסרי זכויות. בכך הפגינה בת פרעה חמלה מוסרית שאינה תלויה בזהות לאומית.

התורה מציבה את הנשים בפרשת ‘שמות’ ככוח נגדי לאכזריות ולפחד שהוביל פרעה את עמו. בעולם שבו המצרים היו עסוקים בשעבוד ודיכוי, הנשים פעלו מתוך מוסר, אחריות וחמלה. דמויות כמו המיילדות, בת פרעה, ואפילו המצריות הנענות לבקשת שכנותיהן העבריות להשאיל להן כלים, מדגישות את היכולת לשמור על אנושיות גם בתוך מציאות של רוע ואכזריות.

ב- 1943 הייתה אנה סאלה בת 22, סטודנטית, אנטי־פשיסטית ופעילה במחתרת, שהכירה את משפחת נסים־לוי. לאחר כיבוש איטליה, כשהבינה את הסכנה ליהודים, פנתה לרב ד“ר פאולו ניסים ושכנעה אותו לקחת את אשתו, עדה (לבית לוי), את ילדיהם – לאה בת הארבע, דניאל* שהיה אז תינוק בן חודשיים, את אמה של עדה, ג’מה לוי, ואת אחותה של עדה, אנה לוי, ולחצות את הגבול לשווייץ.

אנה סאלה סידרה להם מסמכים מזויפים שסופקו על ידי קלוג’רו מרונה, פקיד בכיר במשרד רישום האוכלוסין בעיריית וארזה. מרונה נעצר ונרצח בדכאו. עם מסמכים מזויפים אלו ליוותה אנה את המשפחה ברכבת. עם זאת, כשהגיעו לגבול, הבינה אנה שבלילה הקודם נלכדה שם משפחה שלמה.

בנסיבות אלו, מצאה להם אנה מקום מחבוא בטוח בביתו של המהנדס ג’יאצ’ינטו דה גרנדי בכפר קונרדו. הם נשארו שם בבטחה במשך 18 חודשים, עד שהאזור שוחרר ב־25 באפריל 1945. אנה סאלה נהגה לבקר אותם מדי שבוע, להביא מזון ובגדים וכן צעצועים לילדים. היא השיגה תלושי מזון למשפחת המארחים, ובאחת הפעמים הביאה עגלה לתינוק. אנה העניקה עידוד ועזרה במגוון דרכים אחרות, מבלי לצפות לתמורה.

משפחת נסים היא המשפחה היחידה ששרדה עם ילדים קטנים בצפון איטליה.

במעשיה האמיצים והאנושיים, יישמה אנה סאלה, חסידת אומות העולם, את המסרים האוניברסליים של חמלה ואחריות אנושית המובאים בפרשת ‘שמות’. הפרק הזה מוקדש לזכרה.

  • דניאל התינוק הוא אבא של אשתי, נעה.