וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא: וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע, אִם לוֹא יַגִּיד – וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ.
אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא, אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה, אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא, וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא – וְאָשֵׁם.
אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם, לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ, וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע – וְאָשֵׁם.
אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב, לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה, וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע – וְאָשֵׁם, לְאַחַת מֵאֵלֶּה. (ויקרא ה’, א-ד)
התורה מציגה שלושה מקרים שבהם יש להביא קורבן חטאת ייחודי, שמדרג ההבאה שלו משתנה לפי מצבו הכלכלי של החוטא. בלשון חז“ל הוא מכונה “קורבן עולה ויורד”. שלושת המקרים הם:
- מי שנמנע לתת עדות.
- מי שנטמא “וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע – וְאָשֵׁם”.
- מי שנשבע “וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע – וְאָשֵׁם”.
פרשה זו מעלה שתי שאלות: מהו המכנה המשותף לשלושת המקרים שבגללו נקבע להם קורבן ייחודי זה? ומהי האשמה בכל אחד מהמקרים?
האשמה במקרה הראשון ברורה ומפורשת בפסוק. אדם נדרש לתת עדות ונמנע במודע מלעשות זאת. לעומת זאת, האשמה בשני המקרים האחרים אינה ברורה.
לא ברור מה חטאו של מי שנטמא “וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע”. האם מדובר במי שנטמא בלי ידיעתו ולאחר מכן ידע שכך קרה? אם כך מה חטאו? הרי אין בשום מקום בתורה עונש על עצם ההיטמאות והתורה לא מציינת שמדובר על מי שנכנס למקדש בטומאה.
כמו כן, לא ברור מה חטאו של מי שנשבע “וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע”. שהרי נראה שאין בעיה בעצם השבועה (ראו דברים י’, כ) והתורה אינה מציינת שמדובר במי שעבר על שבועתו. אם כן, מהי האשמה?
כאמור, בשני המקרים האחרונים התורה מתנסחת באופן דומה: “וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם”. המשמעות הפשוטה של המילים “וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ”, שעובדת היותו טמא, או העובדה שהוא נשבע על עניין מסוים – נעלמה מתודעתו. כלומר מדובר בשגגה שנעשתה בחוסר מודעות. אבל הביטוי הבא – “וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם” מורה על חטא שנעשה מתוך מודעות מלאה. נשים לב שבמקרה מקביל, המתאר מעשה שנעשה בשגגה ובחוסר מודעות מוחלט, התורה מדגישה במפורש שהוא לא ידע: “וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה’ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם” (ויקרא ה’, יז).
נראה כי המפתח להבנת החטא בשני המקרים האחרונים – של מי שנטמא ושל מי שנשבע – וכן להבנת הביטוי שחוזר בשניהם “וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם”, היא ההבנה שיש מכנה המשותף לשלושת המקרים כולם.
ניתן להציע שבכל שלושת המקרים החטא הוא מחדל של אי־עשייה הנובע מהתעלמות, שנעשית בידיעה מלאה – “והוא ידע ואשם”: התעלמות מהדרישה להעיד, התעלמות מהצורך להיטהר, והתעלמות מהחובה שנוצרה כתוצאה מהשבועה. אולם אין מדובר בהתעלמות ישירה ומתריסה הנעשית ביד רמה, אלא במצב מורכב יותר, שבו האדם מתנהג כאילו הדבר אינו בתודעתו. משום כך לא ננקטה לשון פעולה כגון “התעלם”, אלא לשון מצב - “וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ” - בצירוף “וְהוּא יָדַע”, היוצרים יחד תיאור של אדם היודע את המציאות, אך מתנהל כאילו אינו מודע לה.
כאמור, המקרה הראשון – מי שנמנע מלתת עדות – נעשה ללא ספק במודעות מלאה. לאור העובדה שהתורה נותנת דין אחד לכל שלושת המקרים, נראה שגם המקרה השני והשלישי נעשו במודעות מלאה – כפי שהתורה מסכמת: “וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה”.
פירוש המילים “וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם” – שהאדם ידע ובחר במודע להתנהג כאילו הדבר נעלם ממנו. כלומר, הוא נהג כאילו לא נטמא וחלה עליו חובה להיטהר מוקדם ככל שניתן (ראו במדבר י“ט, יג), או כאילו לא התחייב בשבועה לבצע דבר כזה או אחר. ואם כך, הרי שגם במקרים השני והשלישי, החטא כתוב במפורש: התעלמות מתוך מודעות – “וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם”.
באופן דומה מתרגם New English Bible את המילים “וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע – וְאָשֵׁם”: and it is concealed by him although he is aware of it.
דין קורבן ייחודי זה מלמד שחטא אינו מתמצה רק במעשה אקטיבי, אלא כולל גם מצבים של התחמקות מודעת, של הדחקה ושל הימנעות מלקחת אחריות על דבר שידוע לאדם ומחייב אותו לפעולה. גם כאשר האדם אינו עובר בפועל על צו כלשהו, אלא בוחר להתעלם מהידע שבידו, לעכב את תגובתו או לדחות את חובתו – יש בכך אשמה. התורה רואה במצבים אלו כשל לכל דבר, ומחייבת את האדם בקורבן על עצם ההשתהות, ההדחקה או ההתעלמות, גם אם לא נעשה מעשה חיצוני הנראה לעין.
