וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף: חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר, תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ. וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר: בִּלְעָדָי, אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה. (בראשית מ“א, טו-טז)
כיצד יש להבין את תשובתו של יוסף לפרעה: “בִּלְעָדָי, אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה”? אמנם יוסף ירא אלוהים, ושם שמים שגור בפיו, וניתן להבין שכוונתו הייתה לומר: בעזרת אלוהים אפתור את חלומותיך. אולם, איננו מוצאים שיוסף השתהה לפני שפתר את החלומות ולא שהוא פנה לעזרת ה’ לפני שהשיב.
יתרה מזו, תשובתו אל פרעה: “בִּלְעָדָי” – תמוהה. שהרי, גם אם יוסף פתר את החלום בעזרת אלוהים, עדיין, בלעדיו פרעה לא היה יודע את פתרון החלום. כיצד אם כן ניתן להבין את דבריו של יוסף: “בִּלְעָדָי, אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה”?
נראה שכוונתו של יוסף שונה, והיא נוגעת להבדל העמוק שבין התפיסה המצרית לבין התפיסה הישראלית בשאלת מהות החלום ומשמעות פתרונו.
המצרים ראו בחלום תופעה שדורשת אינטרפרטציה היוצרת מציאות. כלומר, פתרון החלום לא נועד לחשוף את העתיד אלא לקבוע אותו – לטוב או לרע, מעין מאמר חז“ל בתלמוד: “כָּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִין אַחַר הַפֶּה” (ברכות דף נה ע“ב). על פי התפיסה המאגית־מצרית, פתרון החלומות היה נתון בידי חרטומים וקוסמים, שתפקידם היה לפעול ולשנות את המציאות.
דוגמה לתפיסה זו ניתן למצוא בדבריו של בלק מלך מואב אל בלעם הקוסם: “כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר” (במדבר כ“ב, ו). כלומר, לפי הבנתו של בלק, לקוסם יש כוח ממשי להשפיע על המציאות – לברך או לקלל.
תפיסתו של יוסף הייתה שונה בתכלית. בעיניו, החלום איננו כלי לעיצוב המציאות, אלא נבואה חידתית המשקפת את העתיד שכבר נקבע. תפקידו של הפותר איננו לשנות את העתיד, אלא לפענח את הסמלים שבחלום ולגלות את המסר האלוהי הצפון בו. לפותר החלום אין השפעה על מה שיקרה; תכליתו היא לחשוף את מה שכבר נגזר.
הד לתפיסה זו ניתן לראות בתשובתו העקיפה של בלעם לבלק: “מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל – וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה’” (במדבר כ“ג, ח) – כלומר, בניגוד להבנתך, אין בכוחי לברך או לקלל ולהשפיע על העתיד אלא רק לומר את מי ברך או קילל ה’.
באופן דומה לשיח בין בלק לבלעם התנהל הדו־שיח בין פרעה ליוסף: פרעה פנה ליוסף ואמר: “וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ” – כלומר, אני שמעתי שביכולתך לפתור חלום במובן המצרי – לקבוע כיצד יתגשם, לטוב או לרע. ואילו יוסף העמיד את פרעה על טעותו וענה: “בִּלְעָדָי”. כלומר, לא אני קובע את העתיד, אלא – “אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה” – אלוהים שדיבר איתך דרך החלום. תפקידי איננו לעצב את העתיד אלא לחשוף בפניך את דבר ה’, כדי שתוכל להיערך בהתאם למה שכבר נגזר, כפי שאמר בהמשך: “אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה” (בראשית מ“א, כה).
אם קריאה זו נכונה, ייתכן שהיא מספקת מענה גם לקושי אחר והוא: מדוע התורה מתארת את חלום שר האופים שנתלה. מה היה חסר הסיפור אלמלא סיפרה לנו התורה כי יוסף פתר גם את חלומו?
ניתן לומר כי החלומות הכפולים של שר המשקים ושר האופים מתאימים לתבנית החוזרת בכל סיפורי יוסף ואחיו: יוסף חלם תחילה על האלומות ולאחר מכן על השמש, הירח והכוכבים; פרעה חלם על הפרות ואחר־כך על השיבולים. לפיכך גם חלומותיהם של שרי פרעה כפולים – חלום לשר המשקים וחלום לשר האופים.
אפשר להוסיף כי עצם העובדה שיוסף פתר שני חלומות, ולא רק אחד, חיזקה את מעמדו כפותר חלומות אמין ומנוסה; ולכן יכול היה שר המשקים להמליץ עליו לפני פרעה.
שתי ההסברים הללו נכונים, אך נראה שיש כאן עוד דבר.
חז“ל ביקשו להבין מדוע שר המשקים זכה לשוב לתפקידו בעוד ששר האופים הוצא להורג, אך התורה עצמה אינה מספקת לכך הסבר. להפך – נראה שני השרים החזיקו בתפקידים דומים, וההחלטה מי יחיה ומי ימות הייתה שרירותית.
ייתכן שדווקא בשל כך נתפש פתרונו של יוסף בעיני שר המשקים כפתרון חלום במובן המצרי הקלאסי – כזה שבו הפותר אינו חוזה את העתיד אלא מעצב אותו לפי רצונו, לטובה או לרעה ולכן ראה שר המשקים ביוסף מי שיכול לפתור את חלומו של פרעה.
כך גם יש להבין את תגובתו של שר האופים: “וַיַּרְא שַׂר הָאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר” (בראשית מ’, טז) – משהתרשם שר האופים שפתרון החלום של שר המשקים היה חיובי, קיווה שגם הוא יזכה לפתרון שיפתור את חלומו לטוב, ולכן מיהר לספר את חלומו ליוסף.
אולם, כאשר עמד יוסף לפני פרעה הוא גילה לו את האמת, שאין ביכולתו להשפיע על העתיד אלא רק לגלות לו את המסר האלוהי שנמסר אליו דרך החלום.
