על הפסוק: “וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה’ פָּנִים אֶל פָּנִים” (דברים ל“ד, י) דורשים חז”ל: אבל באומות קם. ואיזה? זה בלעם בן בעור (ספרי במקום). ובהמשך, באותו מקור מתארים חז“ל את נבואתו של בלעם כעולה על זו של משה:
משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר: “שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן” (במדבר כ“ד, טז). משה לא היה יודע מי מדבר עמו עד שנדבר עמו, ובלעם היה יודע אימתי היה מדבר שנאמר: “וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן”. משה לא היה מדבר עמו עד שהוא עומד, שנאמר: “וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי” (דברים ה’, כז), ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל, שנאמר: “מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם”. (במדבר כ“ד, טז)
המקרא מתאר את דברי בלעם באמצעות נוסחאות קלאסיות הלקוחות ממילון הנבואה הישראלי. כך, בדומה לירמיהו, שעליו נאמר “הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ” (ירמיהו א’, ט), נאמר גם על בלעם: “וַיָּשֶׂם ה’ דָּבָר בְּפִי בִלְעָם” (במדבר כ“ג, ה; טז). בדומה לפתיחת נבואות ישעיהו בנוסחת נשיאת משא – “וַיִּשָּׂא יְשַׁעְיָהוּ בֶן־אָמוֹץ אֶת־הַמַּשָּׂא אֲשֶׁר חָזָה” (ישעיהו י“ג, א) – נפתחים גם נאומי בלעם בנוסחה המקבילה: “וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר” (במדבר כ“ג, ז; י”ח; כ“ד, ג). ניסוחים אלה משייכים את בלעם לשדה הנבואה המקראי, ולא לשיח של קסם או מאגיה.
זאת ועוד, נאומיו של בלעם נמנים עם הקטעים הפואטיים, המרשימים והיפים ביותר בתורה: הם כתובים בשירה מקבילית מוקפדת, רוויים בדימויים קוסמיים והיסטוריים ומשקיפים על מהלך ההיסטוריה מנקודת מבט רחבה.
בולט במיוחד משלו השלישי שבו שורה עליו רוח אלוהים והוא מתנבא ביוזמתו ובמילותיו שלו:
וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר:
נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר – וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן.
נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל – אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם.
מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב – מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל:
כִּנְחָלִים נִטָּיוּ – כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר,
כַּאֲהָלִים נָטַע ה’ – כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם.
יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו – וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים,
וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ – וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ.
אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם – כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ,
יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו – וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם, וְחִצָּיו יִמְחָץ.
כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי – וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ,
מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ – וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר. (במדבר כ“ד, ג-ט)
אולם למרות רמתו הרוחנית הגבוהה, תודעתו הדתית נותרת של קוסם ומנחש. כך רואים אותו זקני מדיין וזקני מואב, המגיעים אליו וקסמים בידם (במדבר כ“ב, ז), וכך קובע את זהותו, הפסוק המתאר את מותו: “וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם, הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב” (יהושע י“ג, כב).
נביא פועל מתוך שליחות להביא את דבר ה’ לעם ואילו הקוסם מנסה להשפיע על האל ולשנות את דעתו באמצעים טכניים של קסמים ונחשים. בלעם אינו פועל מתוך שליחות אלא כמי שמעמיד את יכולותיו הרוחניות לשירות מזמיניו למען טובת הנאה. הוא אינו מכבד את רצונו של אלוהים אלא פועל לשנות אותו.
התורה לועגת לבלעם באמצעות אירוניה חדה ומציגה אותו כמי שמתיימר לראות “מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם”, אך אינו מסוגל לראות את מה שאתונו רואה. דווקא היא מבחינה במלאך ה’ החוסם את הדרך, בעוד הוא מתעקש ללכת, אף שברור כי ה’ איננו חפץ בכך (במדבר כ“ב, יט- לד).
הנבואות ששם ה’ בפיו של בלעם דוחות את תפיסתו התיאולוגית. הן מגלות שאין טעם בניחוש ובקסם – “כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל” (במדבר כ״ג, כג) – ושלא ניתן לשנות את רצונו של האל – “לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם” (במדבר כ“ג, יט).
בהקשר הזה, גם בניית המזבחות והעלאת הקורבנות שביקש בלעם מבלק (כ“ג, א;כט) אינם ביטוי לעבודת ה’, אלא עוד ניסיון טקטי לשנות את דעתו. הם אינם אלא צורה נוספת של קסמים ונחשים.
לקראת נאומו השלישי הבין זאת גם בלעם עצמו, והוא חדל מניסיונותיו להשפיע על האל ופונה לקבל את השראתו כפי שהיא – “וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה’ לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים … וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים. וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר:” (במדבר כ“ד, א-ג).
דמותו של בלעם מצטיירת אפוא כמי שנלכד בין מדרגתו הרוחנית הגבוהה לבין הציפיות והמעמד שנכרכו בה. אף שהוא יודע ומבין היטב כי רצון האל אינו נתון לשינוי – ואף ביטא זאת במפורש במשליו – הוא מתקשה להשלים עם גבול זה כאשר הוא סותר את מה שדורשים ממנו בלק ושרי מואב ואת מה שהוא סבור שביכולתו לעשות, והוא ממשיך לפעול ולחפש דרך כיצד ניתן לתמרן את אלוהים ולשנות את דעתו באמצעות פרקטיקה פולחנית, ניחוש או קסם.
על רקע זה מובנת גם עצתו בפרשת פעור. למרות שבלעם יודע כי ה’ הוא אל קנא המקנא לעמו, ואינו מוכן שיעבוד אל אחר מבלעדיו, מציע בכל זאת מהלך שהוביל להיצמדותם של בני ישראל לבעל פעור באמצעות מעשי זנות עם בנות מדיין, מהלך שכמעט שהצליח להביא לפגיעה אנושה בברית המיוחדת שיש לה’ ולישראל (במדבר ל“א, טז). זהו המשך ישיר לאותו כשל תיאולוגי: ניסיון לעקוף את רצון האל במקום לקבלו.
לבסוף נהרג בלעם במסגרת נקמת ישראל במדין, ודמותו – שהוצגה בפרשת בלק כנביא־על השומע אמרי אל ויודע דעת עליון – מצטמצמת בזיכרון המקראי לדמות שולית של קוסם – “וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם, הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב” (יהושע י“ג, כב).
