מדוע עלו בלק ובלעם כל פעם למקום אחר כדי לקלל את ישראל? מהי משמעות העובדה שבלעם ראה רק את קצה העם? ומדוע המשיך בלעם – שהיה מחויב לדבר ה’ – לנסות לקלל את ישראל למרות שה’ אמר לו עוד לפני שהגיע לבלק: “לֹא תָאֹר אֶת הָעָם – כִּי בָרוּךְ הוּא” (במדבר כ“ב, יב)?
אחד ההסברים לכך שבלעם ראה רק את קצה העם הוא שזה היה תנאי הכרחי להצלחת הקללה (כלי יקר, במדבר כ“ב, מ”א). לפי גישה זו, כדי לקלל יש לראות את מושא הקללה מזווית חלקית ומצומצמת – באופן המבליט את חסרונותיו ופגמיו, ומאפשר לקללה “לתפוס”. על פי הסבר זה, כך יש להבין את דברי בלק: “אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה – וְכֻלּוֹ, לֹא תִרְאֶה” (במדבר כ“ג, יג),
באופן דומה ניתן להבין את דברי בלעם המתארים את מספרם העצום של ישראל: “מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב – וּמִסְפָּר, אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל” (במדבר כ“ג, י) כרמז לכך שבלעם ראה בכוונה רק רבע מן העם, כדי לאפשר לקללה “לתפוס”. (ראו מילון BDB, ערך רֹ֫בַע).
אבל, ככל הנראה לא זו הסיבה. שהרי בלעם – המומחה לקללות – לא ביקש לראות את ישראל באופן כזה או אחר.
זאת ועוד: בניסיון הקללה הראשון מספרת התורה שניתן היה לראות רק את “קְצֵה הָעָם” (במדבר כ“ב, מא), אך הדבר נאמר כהערת המספר ולא כתנאי שהציב בלעם. בפעם השנייה אמנם מציין בלק שבלעם יראה רק את קצה העם, אך ניתן להבין את דבריו כהתנצלות על מגבלות המקום, ולא כניסיון מכוון להציג לפניו חלק מסוים מן המחנה. עובדה שבפעם השלישית בלק הביא את בלעם למקום בו ניתן לראות את ישראל “שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו” (במדבר כ“ד, ב), כלומר מקום בו ניתן לראות את כל העם.
גם את המילה “רֹבַע” בביטוי “מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב – וּמִסְפָּר, אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל” (במדבר כ“ג, י) אין הכרח להבין כ”רֶבַע”, כאילו כוונת הפסוק היא שלא ניתן לספור אפילו רבע ממחנה ישראל; קל וחומר שאין הכרח לראות בה רמז לכך שבלעם הביט ברבע מן המחנה בלבד. אפשר לפרש את המילה בדרך אחרת, על סמך התרגום השומרוני לפסוק “וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר” (בראשית י“ח, כז): “ואנא קטם ורבוע”. לפי תרגום זה, משמעות המילה “רֹבַע” היא “אֵפֶר”, ונוצרת הקבלה מלאה בין “עֲפַר יַעֲקֹב” ל“רֹבַע יִשְׂרָאֵל”.
אך מה בנוגע לשני המאפיינים הבולטים בסיפור: המעברים ממקום למקום וההתעקשות של בלעם להמשיך לנסות לקלל, אף שה’ אמר לו במפורש שלא ניתן לקלל את העם כי הוא ברוך?
נראה ששני מאפיינים אלו נובעים מהשקפת עולמו הפוליתאיסטית של בלעם. ההרים והגבעות היוו מקום פולחן לאלים מקומיים (ראו לדוגמה דברים י“ב, ב). כך בוודאי היו “בָּמוֹת בָּעַל” (במדבר כ“ב, מא) ו”רֹאשׁ הַפְּעוֹר” (במדבר כ“ג, כח) אליהם לקח בלק את בלעם לראות את ישראל. בלעם, על אף שהיה מחויב לדבר ה’, האמין גם בקיומם של כוחות אלוהיים אחרים ולא ראה פגם בניסיון לרתום את השפעתם כדי לגרום לכך שה’ יסכים לקלל את ישראל בזכותם.
רק לאחר הנבואה השנייה בה אמר ה’ שהחלטתו שלא לקלל את ישראל היא סופית ובלתי ניתנת לשינוי – “לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם, הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה. הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה” (במדבר כ״ג, יט–כ) – הבין בלעם שאין עוד טעם לנסות לשכנע את ה’ בדרכי הניחוש והקסם לקלל את ישראל. על כן, בפעם השלישית נשא אל המדבר פניו וברך ביוזמתו את ישראל בהשראה אלוהית.
התורה מציינת שבשתי הפעמים הראשונות ראה בלעם רק חלק מן העם, לא משום שראייה חלקית הייתה תנאי להצלחת הקללה, אלא כדי להנגיד אותה לפעם השלישית, שבה ראה לראשונה את ישראל כולו “שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו”. המראה השלם של מחנה ישראל, שנגלה לעיניו במלוא גודלו ותפארתו, עשה עליו רושם כביר, והוא תיאר אותו במילים נפלאות ומרוממות (במדבר כ“ד, ג-ט).
