וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ – כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה. (במדבר ח’, א-ג)
הנרות לא היו חלק אינטגרלי מן המנורה, אלא כלים נפרדים שהונחו עליה. כך ניתן ללמוד מהציווי על עשיית המנורה וכליה בפרשת תרומה (שמות כ“ה, לא-לט), ומתיאור כיסוייה בפרשת במדבר (במדבר ד’, ט).
יש לשים לב כי הציווי כאן אינו מתאר את עצם הדלקת הנרות, אלא מנחה את אהרון להקפיד על דבר מסוים בעת העלאת הנרות על גבי המנורה: “בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת”. מה משמעותו של ציווי זה?
רש“י בעקבות חז”ל מפרש שאהרון נצטווה לסדר את הנרות כך שכולם ייטו לכיוון הנר האמצעי שבגוף המנורה. אולם, אם כך, היה נכון יותר לכתוב: “אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שֵׁשֶׁת הַנֵּרוֹת” (ר“י בכור שור).
לפי ראב“ע ואחרים, הפסוק מפרט את מה שכבר נאמר במסגרת הציווי על עשיית המנורה בפרשת תרומה: “וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ” (שמות כ“ה, לז) – כלומר, על הנרות להאיר אל החלל שלפני המנורה, דהיינו אל פנים אוהל מועד.
קאסוטו מסביר את הצורך בציווי בכך שנרות השמן בתקופת המקרא לא היו דומים לכוסיות מזכוכית שבהן אנו משתמשים היום לנרות שבת וחנוכה. בנרות שלנו, פתיל הנר יוצא ממרכז הכוסית השקופה והלהבה מפיצה אור שווה לכל הכיוונים, ללא הפרעה. לעומת זאת, לנרות השמן בתקופת המקרא היה כיוון. הם היו עשויים כעין צלוחית קטנה שנצבטה בצד אחד ונמשכה מעט כלפי חוץ, שם היו נותנים את הפתילה. הנר עצמו היה עשוי מחומר אטום, שחסם את אור הלהבה. בהתאם לכך מסביר קאסוטו שהתורה מצווה שאהרון יכוון את הנרות כך שהחלק שבו נמצאת הפתילה יפנה לפני המנורה – אל חלל אוהל מועד ולא לכיוון קיר המשכן.
יש כמה קשיים בפירוש הזה. הראשון, לפי פירושו של קאסוטו, הציווי הוא לסדר את הנרות על המנורה כך שהם יאירו לכיוון החלל שלפני המנורה, אך הפסוק אינו מתמקד בסידור הנרות על המנורה, אלא בתהליך העלאתם עליה. אם מטרת הפסוק הייתה לתת הנחיות על סידור הנרות הסופי, היה מתאים יותר לכתוב משהו מעין זה: “בַּעֲרֹכְךָ אֶת הַנֵּרוֹת, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יִהְיוּ” (פסוק שלא קיים).
הקושי השני: לפי הסברו של קאסוטו, הציווי נועד לכך שהמנורה תאיר לכיוון חלל המשכן ולא לכיוון הקיר. אך זהו דבר המובן מאליו, וקשה להבין מדוע בפרשת ‘בהעלותך’ יש צורך בציווי מיוחד העומד בפני עצמו, ואף בהדגשה מפורטת שאהרון הקפיד לקיימו.
בציווי על עשיית המנורה בפרשת ‘תרומה’ אכן מוזכר כבדרך אגב עניין ההארה על עבר פניה של המנורה, אך אם נשווה לפסוקים המקבילים לגבי השולחן נבחין כי יש שינוי בזהות הפועל. על השולחן נאמר:
וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן זָהָב טָהוֹר תַּעֲשֶׂה אֹתָם. וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד. (שמות כ“ה, כט-ל).
כלומר, משה מצווה לעשות את כלי השולחן, ולאחר מכן מצווה לתת על השולחן את לחם התמיד. על פי תבנית זו היינו מצפים למצוא גם בנוגע למנורה:
וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלֵיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִירָה/וְהֵאִירוּ עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ. (פסוק שלא קיים)
כלומר, משה מצווה לעשות את הנרות, ולאחר מכן להעלותם כך שהמנורה או הנרות יאירו על עבר פניה. אך כאמור, לא כך כתוב. בפרשת תרומה נאמר שמשה נצטווה לעשות את הנרות, אך פעולת ההעלאה אינה מיוחסת לו אלא לאדם אחר (אהרון?), ופעולת ההארה מיוחסת למעלה הנרות, ולא למנורה (לשון נקבה) או לנרות (לשון רבים):
וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ. (שמות כ“ה, לז)
הניסוח הזה מרמז שפעולת ההארה אינה מתארת את השלב האחרון של עריכת הנרות על המנורה, אלא שלב מקדים, שבו אהרון מעלה פיזית את הנרות על גבי המנורה.
בהתאם לכך, ברצוני להציע הסבר, אף שהוא ספקולטיבי.
הציווי “אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת” אינו מתאר את כיוון האור הרצוי של הנרות כאשר הן מונחות על המנורה, אלא מתייחס לאופן העלאת הנרות על המנורה. על פי הסבר זה, אהרון נצטווה תחילה להדליק את שבעת הנרות באופן טקסי אל מול המנורה, ורק לאחר מכן להעלותם עליה, אולי בדומה להנפת קרבן לפני העלאתו על המזבח. וכך יש להבין את הפסוקים: “בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת” – כאשר אתה מעלה את הנרות על המנורה, “אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת” – עשה זאת כאשר הם כבר דולקים כך שיאירו אל מול המנורה. “וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה” – וכן עשה אהרון: “אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ” – העלה את הנרות הדולקים אל מול פני המנורה, בדיוק כפי שנצטווה.
ומה המשמעות הטקסית של הציווי? התורה אינה מפרטת, כשם שאינה מפרטת את טעמן של פעולות טקסיות אחרות הנעשות במשכן. ואולם, באופן מפתיע, ניתן למצוא זיקה בין הסבר זה לבין פירושו של רש“י בעקבות חז”ל, הרואה אף הוא בפסוק תיאור של פעולה טקסית. לפי שתי הגישות אין מדובר בפעולה טכנית שמטרתה להאיר את חלל המשכן בלבד, אלא במעשה סמלי בעל משמעות, בין אם בהטיית הנרות אל הנר האמצעי ובין אם בהארת המנורה בעת העלאת הנרות עליה.
בכך מתבאר מדוע היה צורך לצוות על כך במיוחד ולציין שאהרון לא שינה מן הציווי, שכן מדובר בפעולה שאינה טריוויאלית.
